להיות ממש חולה.. משבר או הזדמנות? / סטיבן פולדר 

כולנו חוששים מהרגע שבו נאובחן במחלה קשה. זה יכול להכות בכל אחד מאיתנו בכל זמן שהוא, וכל תוספי המזון בעולם לא יגנו עלינו. בעית בריאות מסכנת חיים כמו סרטן היא אחד האתגרים הקשים מולם אנו עלולים להתמודד. המיינד מותקף בפחדים, דאגות לגבי מה יקרה, דאגות למשפחתנו, ילדינו, תכניות ואסטרטגיות לגבי טיפול במחלה ושאלות מטרידות סביב סיבת המחלה. לפעמים אנחנו גם מאשימים את עצמנו, אולי כועסים על החיים או על אחרים סביבנו (כמו המערכת הרפואית) וקנאה באלו הבריאים. כל הנ"ל גורם למערבולת רגשית, בלבול וייאוש, וגורם למאבק להחלמה להראות כבלתי אפשרי.


ואז, אם מישהו – או איזשהו ספר- מופיע ומספר לנו שמחלה יכולה להיות הזדמנות, נקודת מפנה בחיינו ושאולי המחלה זה לא כ"כ נורא – זה נראה לנו אבסורד, לא מציאותי ומרגיז. אבל – יש בזה אמת עמוקה, שלעיתים קרובות לא יכולה לחדור אלינו, כיוון שזה  מובא במילים ולא כחוויה. וכיוון שאנו כ"כ מוצפים  ע"י הסבל – אין בכלל מקום להקשיב.


אז קודם כל, אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו קצת מרחב כדי להסתכל ישירות על המצב  שלנו ולא על  ההשלכות הסובבות אותו. לאחר מכן, עם קצת התבוננות נבונה,לב פתוח והתמדה –  נאפשר לערוצים חדשים בתוכנו להיפתח ולקלוט מסרים חדשים  אותם אנו באמת זקוקים לשמוע ושיאפשרו לנו לטרנספורמציה של המצב.


כדי להדגים זאת – אני רוצה לספר על סופ"ש אינטנסיבי שאורגן ע"י  עמותת תובנה – בו לימדתי עם שני מורים נוספים בצפון הארץ – אשר היה מיועד לאנשים עם בעיות בריאותיות חריפות.


50 משתתפים- רובם חולי סרטן,פיברומילגיה ומחלות קשות נוספות בהתחלה – הייאוש והבלבול היו מאוד נוכחים. החדר היה עמוס בסיפורים אישים שכל אחד הביא עמו וחלק עם אחרים. הדמעות זלגו וזלגו ונראה היה בלתי אפשרי לרכך את האווירה. עם זאת, קרה איזשהו נס- במשך הזמן שלנו ביחד ובסוף סוף השבוע- היה צחוק,קלילות,תקווה וחיבוקים,הכרת תודה עמוקה והכי חשוב המשתתפים הרגישו  חיות חזקה – אצל חלקם – לראשונה מזה זמן רב.


ברצוני לתאר את הדרכים שבהם השתמשנו ואיך הם פעלו: היו כמה ערכים בסיסיים שעזרו לבנות בסיס רגשי מתאים. דבר ראשון- לא היתה אף אג'נדה מקצועית,  לא הייתה הבטחה ש"אנשי מקצוע" למיניהם- ירפאו,יתקנו,יטפלו או יפחיתו את המחלה. דבר שני- אנו – בתור המורים – לא באנו עם שיטה,אמונה או בסטטוס נפרד. ניסינו להראות בזה – שכולנו אותו דבר, שותפים לאותו סבל אוניברסלי בהיותנו אנושיים.  שאין חולים מול בריאים – אלא רק בני אדם עם  סוגיות שונות. שלישית- וידאנו שסופ"ש יהיה לא יקר וללא רווח כדי ליצור אווירת אמון, של נתינה לעומת קבלה או ניצול.


כלי בסיסי היה מדיטצית תשומת לב – בדגש על תשומת לב לנשימה ולגוף – כפוקוס עיקרי. לימדנו זאת במס' ישיבות במשך היומיים, בנוסף להרבה זמן הדרכה ודמיון מודרך. אחד מהדימויים המרכזיים שהשתלבו במדיטציות היה של "חזרה הבייתה", מציאת מפלט אמיתי בתוכנו – במקום לצפות שהוא יגיע מהשינויים והתנאים המלחיצים לעיתים של חיינו. לאט לאט,בהדרגה, עבדנו כולנו ביחד לפתח את התחושה  שיש בתוכנו בית פנימי עמוק – שאי אפשר לגנוב לנו אותו.


מדיטצית תשומת לב יכולה לא רק  להרחיב את המודעות שלנו אלא גם להחזיר אותה אל החוויה הנחויית המיידית,יוצרת תחושת שלמות ואינטימיות עם חיינו – שהיא הרבה מעבר למחלה. להיות בקשר עם התחושות,רגשות ופעילות של הגוף- עוזר לנו לראות שכל ההשלכות שלנו- פחד מהעתיד, תרחישים, זכרונות ודאגות – הן כולן בסופו של דבר שרשרת של מחשבות שחוזרות על עצמן – עד כמה כבדות ועמוסות שהן מצטיירות לנו. לחוות זאת- אפילו לרגע קצת אחד – מוריד קצת מהעומס.


לנוח בתוך החוויה של הזרימה הטבעית של הנשימה  ושל תחושות הגוף – זה לא רק מקום בטוח להיות בו אלא גם בו אנו מגלים שיש מסרים פנימיים בתוכנו על חווית חיים בריאה. המחלה צועקת בקול כ"כ רם שאנו לא יכולים לשמוע קולות – אחרים בתוכנו – שקטים יותר. למשל- בד"כ אנו לא מודעים לזה שיש לנו ראש – אלא אם כן יש לנו כאב ראש.


להוריד את המחלה מ"מרכז הבמה"  ולהחליף אותה בחווית חיים- יוצר שינוי עמוק בגישה שלנו. הסיטואציה נהיית קלילה יותר, אנו יכולים להיות משתתפים בגורלנו – ולא קורבנות שלו. כוחה של חווית הרגע הנוכחי לקחת אותנו אל מעבר למחלה – מודגם בציטטה הבאה (ע"י קן וטריה ווילבור מספרם "גרייס אנד גריט" – טריה  גססה מסרטן באותו הזמן): "אם אבריא לזמן ארוך- האם לא אאבד  את  המודעות המזוקקת  שאני חוה ברגע זה?    יצירתיות חדשה נשפכת ממני – תוך לחץ המחלה...לא הייתי רוצה לאבד את זה.... ישנם רגעים שאני מרגיה כמעט באקסטזה רק מלשבת במרפסת, להסתכל על הנוף בחצר הבית ולראות את הכלבלבים משחקים... אני מרגישה כ"כ מבורכת ברגעים אלו.....כל נשימה היא כ"כ מדהימה, מרגשת,משמחת,  כה יקרה. מה אני מפסידה עכשיו ברגע זה? מה יכול להיות לא בסדר?..."


ללמוד להתחבר מחדש עם הרגע הנוכחי של גוף ונשימה- זה כלי עזר גדול  להתמודד עם סיטואציות מכאיבות ומלחיצות כמו בתי חולים וטיפולים. כמה נשימות מודעות – החרדה מתעמעמת ואנחנו במקום אחר. בנוסף מדיטציה היא כלי לתמוך בהחלמה ובכוח החיים שבתוכנו.
אלמנט חשוב נוסף שהיה בסופ"ש היה דיונים ושיתוף בקבוצות. הייתה הזדמנות לאוורר  פחדים כולל נושאים  כמו מוות וגסיסה. זו הייתה הזדמנות להקשיב לאחרים ולהרגיש את התמיכה. פגישות הבוקר  הראשונות היו מלאות דמעות וסיפורים קשים, אבל עם התקדמות הרטריט הדיאלוג נטה  לכיוון חקירה והתעניינות – משמעות להיות חולה, לכיוון מחלה – כמסע אישי. מס פעמים המשתתפים העלו את נושא השליטה: האם יש לנו שליטה? האם עדיף להאבק למרות שזה עלול להעלות ציפיות וחרדה – או האם עדיף להיכנע? הקבוצה עזרה להקטין את ה"שדים" לגודלם האמיתי, להקטין את ההכחשה וההימנעות שבד"כ מגבירים את הסבל. ביום השני הקבוצות היו  כמו כלים אלכימים בתוכם שינוי קורה בגלל האינטנסיביות. תובנות חדשות חולצו לגבי איך חיים יכולים להחוות, התגלו דרכים חדשות,כיוונים חדשים, שמחות נחלקו, היה צחוק על מגוכחות  בתי החולים  ואי הנוחות של חברים ומכרים.
תרגיל נוסף בו השתמשנו היה- פתיחת הלב לאחרים ולעצמנו ע"י דמיון מודרך. אי אפשר בקלות להתיידד עם הסרטן שלנו- אבל אפשר לתיידד עם עצמנו. אפשר להשטף בהערכה עצמית רכה. לחוש הערכת תודה על אותם רגעים "רגילים" – שהם בעצם די פלאיים. אפשר לחוות רכות בבטן, רכות שיכולה להכיל את כל הכאב, אפשר לחוש חמלה לעצמנו ולכל האחרים הסובלים.אפשר לחוש כמה אנחנו- ואחרים- יקרי ערך.


ומאחורי ההנחות הבסיסיות של היומיום, הופיעו במפתיע התובנות. על האמת – שהחוויה של המחלה – היא לא המחלה עצמה. אין צורך לטבוע בים של ייאוש כאשר אנחנו מגלים את הפגיעות שלנו. פגיעותנו עצמה יכולה לעזור לנו לחיות בצורה מלאה, לחיות על הקצה, לחיות עם אי וודאות ולהיכנע לטבע הבלתי צפוי של החיים.


כדי להמחיש זאת – אתאר מסע יוצא דופן של 3 שנים עם ליאורה – לה היה סרטן במשך 9 שנים כשפגשתי אותה ב-2005. התחלנו להיפגש פעם בחודש בבית קפה בירושלים עם שהשאלה הקיומית והפרקטית: מהי החוויה האמיתית שלי ואיך היא שונה מעולם הפחדים,ההשלכות ,המאבקים והייאוש? המאבק הארוך במחלתה והתחושה הקבועה שהמוות מעבר לאופק, יצר תחושת דחיפות ,צמא למשמעות, סקרנות עמוקה לגבי הקיום ומחוייבות לפתיחות רוחנית. מדיטציות תשומת לב הפכו למפלט וגם לטריטוריה חדשה ומרתקת. לאט ובהדרגה – הטריטוריה הזו קיבלה צורה. במקום להיות קורבן – היא הפכה לחוקרת אמיצה ונבונה של הרגע הנוכחי ולא מוות הוא זה שנחקר אלא החיים: רגעים של חסד  בשעות המוקדמות של הבוקר, השמחה בכתיבת התזה, הכיף בלשחק עם בתה הצעירה, שלווה עמוקה במציאת ריכוז מדיטטיבי,זרימת תובנות  חיות ואינטימיות עם הגוף, החלקים הבריאים- עם המסרים הבריאים והחלקים החולים עם המסרים שלהם, החמלה והסמפטיה העולים מיד עם פגישת חולים אחרים או רופאים.
הסרטן בשבילה הפך ל- תווית,הגדרה, מושג – שבזרימת החוויות לא החזיקו מעמד או כוח. באותו אופן- כאב , בלבול, מגבלות פיזיות ומנטליות וכו.. כשפורקו ע"י חקירה מדיטטיבית איבדו את המוצקות והאימה שלהן. כשהייתה צריכה לקחת מורפיום לזמן ארוך – עבדנו  יחד  כדי להפוך את חווית החלום של המורפיום לעבודה פנימית עם שינוים במודעות.


בדיאלוגים בינינו – חקרנו את הנושאים הבסיסיים של השבריריות האנושית והזמניות של  חיינו ושל כל החוויות. תחושה עמוקה של הפגיעות שלה הפכו לסדק בקריות בית הכלא שלה – שנתנו לאור להיכנס.  ישנם מעט שזכו לברכה זו. ליאורה עצמה- יותר מפעם אחת – הודתה למחלה שלה שהביאה אותה אל מעבר לחיים הרגילים למקום של עומק ומשמעות. יש לה זכרון מתמשך אצלי – ומה שבולט בזכרון הוא  הדוגמא של המרת המאבק לחיים - למודעות עמוקה ועשירה  של האמת.
אנו לא צריכים חינוך,תארים,כסף או תרופות בשביל זה. אנו רק צריכים עניין אמיתי בחוויות שלנו ואת האומץ להיות אותנטי במקום ללכת עם אינסטינקט ההליכה עם העדר – שבעיקר סובב סביב חרדה. זה יחס משתנה- וכשזה קורה – אפילו במעט- קורה משהו בלתי הפיך. אנו לא יכולים לטבוע כ"כ בקלות שוב. יש תמיד קול קטן שמזכיר לנו שבעיית בריאות רצינית – לא חייבת להיות רק משבר. אלא גם יכולה להיות ההזדמנות שלנו. למרות שבהתחלה נסבוב כמו עש סביב נר הקטסטרופה שלנו- נוכל בהדרגה להבין שאנחנו כמו עש שחג סביב נר המסתורין שלנו.

הפרטיות שלך מוגנת ובטוחה
בהרשמה לרשימת התפוצה הינך מאשרת את מדיניות הפרטיות בקישור שכאן

  יצירת קשר

052-5398762  

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

אפשר גם בוואטסאפ