אז למה לי חמלה עכשיו



ההבדל בין כאב לסבל טמון בשורש היחסים שלנו עם עצמנו. מתחת לכל השיפוטים העצמיים שוכן כאב

מתחת להדי הביקורת העוקצנית שוכן כאב


כמו מן עוגת שכבות, ביקורת שמתחת לה יש כאב שמתחת לו יש רצון ביותר קרבה, למשל או ציניות שמתחתיה כואב כי משהו בפנים מציק ואין גישה פנימה והמחשבות לא מפסיקות להטריד וללכת במעגלים סחור סחור ומשהו בפנים כבר מתנתק מרוב הצפה. כאב כי דברים משתנים ולא ביקשתי שזה יקרה.. כאב כי דברים לא משתנים כשיש רצון עז שהם יהיו אחרת..


אבל מתי הכאב ה100% אנושי, שכל כך טבעי שיגיע לבקר מתי הוא הופך ל-סבל?


ההבדל בין כאב לסבל טמון בשורש היחסים שלנו עם עצמנו.

ההבדל טמון בזיהוי של מה שאינו נמנע - בחיים פוגשים חיצים משהו לא נעים קורה ברמת התחושה הגופנית ברמת המחשבה, ברמת הרגשות ומצבי התודעה בלתי נמנע לחוות כאב, כשלון, צער, אובדן בחיים.


הסבל הוא נמנע, כי הסבל קשור ישירות לסוג ואיכות המפגש שלנו עם החיצים של החיים,

מה אנחנו עושים ברגע שכואב לנו? האם אנחנו הודפים, מתנגדים או נאבקים או אולי מנסים ולו טיפה (אחת) להתיידד עם זה שעכשיו לא נעים? כמה אנחנו חברים טובים של עצמנו? אני יודעת מעצמי שזו שאלה שדורשת כנות בלתי מתפשרות לשאול, האם אני באמת חברה טובה של עצמי? או שבעצם אני החברה שסופגת הכי הרבה עלבונות, תוויות ושיפוטים?

הרגע הזה שאני רואה את הכאב ורואה את החיצים הנוספים הוא רגע של לב, רגע עם פוטנציאל אדיר לטרנספורמציה: "כשאנחנו מרגישים שהלב שלנו יישבר, שאיננו יכולים לשאת את המתרחש, קשה לנו להיפתח אל הכאב, אך זהו הבסיס לחמלה." שרון זלצברג


אם כך, הצעד הראשון הוא היכולת לזהות כאב וצער, להיפתח ולהכיר בקיומם.


דרך אחת שאני אוהבת להתבונן על חמלה היא דרך *טון הדיבור הפנימי* איך טון הדיבור העצמי ברגע שנתפס בעיני כ'כשלון'? האם יש בו נעימות, רכות, קבלה? או תוקפנות וקשיחות? כמה נדיבות לב יש בי אל עצמי ברגע זה?


דרך נוספת לבחון את מימד החמלה היא דרך האנושיות שלנו: האם אני בטוחה שאני האדם היחיד בעולם שמרגישה את הכאב הזה, עכשיו? או שישנה בפנים הידיעה שזה ממש אנושי וטבעי להרגיש ככה וכנראה שאני גם לא היחידה בעולם שחשה ככה ברגע זה?

והשאלה האחרונה (והמשחררת ביותר בעיני) היא לזהות את רמת המוצקות, כשההזדהות עם החוויה גבוהה וטוטאלית, אפשר לחוש את ה'אני', 'שלי', 'עצמי' מתמצק לו.. במילים אחרות 'אין חורים בסיפורים', הנרטיב השלילי על עצמנו ועל העולם נבנה ונבנה, חומת הפרדה עולה ועולה ואיתה דרגת הסבל מעמיקה שורשים מכאיבים

יש קשר בין תחושת עצמי מרווחת לבין רווחה נפשית, כשהלב שלנו נפתח אל עצמנו, הוא יכול להיפתח אל הסבל של העולם וכשהוא יכול להיפתח לסבל שבעולם, כל החומות הפרדה נופלות, הלב מתעורר.


ולסיכום "תוכל לחפש בכל רחבי היקום, מישהו הראוי לאהבתך וחיבתך יותר ממך עצמך, ואותו אדם לא יימצא בשום מקום, אתה עצמך, ככל אדם ברחבי היקום ראוי לאהבתך וחיבתך"

בודהה


מי ייתן ונחיה עם חמלה עמוקה ולב פתוח לעצמנו, לאחרים ואחרות, לקרובים אלינו, לרחוקים, למוכרים, לעוד לא מוכרים, ליקום כולו על כל היצורים החיים בו.

פוסטים אחרונים