מתי בפעם האחרונה ביקרת בתוך עצמך?

כמו חתיכת סלע שאפשר לראות דרכו שכבות שכבות בצבעים שונים מבהיר ועד כהה כהה דפוסים של הרגלים מחשבות ישנות חרוצות בפסים עבים כמיהות לב בפסים חלושים משאלות עבר שנגזו לתוך האבק שהתפזר ברוח

שכבות של פעם מלהיות תינוקת ואז ילדה מתבגרת נערה אישה צעירה שכבות שרק מחכות להתקלף כבר אם תסתכלו מקרוב אפשר לראות בצבוץ של השכבה מלמטה ראיתם?

מתי בפעם האחרונה עצרת להקשיב לאדם עימה את חיה? נושמת, אוכלת, נחה ומטיילת בשדות?

מבעד לזו של עצמי בעבודה וגם זו של המשפחה שיודעת היטב איך למלא ה'צריך והכדאי' כך שכולם יהיו מרוצים ובדיוק בזמן, בלי איחורים

מבעד לזו של כל התפקידים איך את עצמי אני שוכחת...

אולי צריך למנות מישהו לתפקיד המיוחד הזה!

דרישות המשרה: מישהו שיזכיר לך וידאג לך לא לשכוח לאכול ללכת לישון בזמן להיטיב עם גופך במיוחד בימים הקרים שעכשיו לומר כן לדעת לומר לא בלי להתנצל לקחת את הזמן להתלבט כשצריך ועד כאן החלק הפרקטי.

יתרון לבעלי ניסיון: מישהו שיזכיר לך איך עושים את זה בלי להכאיב לעצמך על מה שתמצאי בתוכך מבלי להוסיף עוד מכאובים ודמעות פיצולים ניתוקים או אשמה או בושה או לחץ להשתנות אלא להפך מישהו שיזכיר לך איך עושים את זה עם אהבה רכה עם עיניים טובות עם קבלה רדיקלית כך שלא יעבור יום בלי ביקור בתוך עצמך פשוט כי התגעגעת הביתה.

הוא יבוא לבקר מתי שתאמרי לו כמו שעון זה רק ידרוש עוד כמה דברים קטנים

תיאומים

תצטרכי לפתוח יומן ולנסות לחפש שעה פנויה שבדיוק תתאים לו וגם לך

לא בדיוק מה שהתכוונת נכון?

נשמע כל כך מסובך עוד תפקיד עוד משרה, עוד מטלה עוד, עוד, עוד דפים ובירוקרטיה נערמת ומי יאייש את המשרה הזו בכלל? ולמי יש כוח לכל זה... וזה בדיוק הפוך ממה שכל כך רציתי!

פשוט, לבקר בתוך עצמי.

ואולי בעצם לא צריך דבר שום הפקה מיוחדת משרה מיותרת או תיאומי יומן

אולי בעצם כל זה מכסה על זה שאני קצת איך לומר פוחדת תראי, לא ביקרתי שם שנים אני לא יודעת מה אמצא וזה קצת מפחיד לבד.

כשגדלתי התפקידים בחיים, נהיו כאילו מי שאני למרות שאני יודעת שזה לא נכון הם בכלל כמו בגדים ששמים ומחליפים עוזרים לי בסך הכל לרקוד את הריקוד הזה של החיים.

אולי בגלל זה אני כל כך עסוקה רצה מכאן לשם יום ולילה עוברים לידי שנה אחר שנה כאילו בעצם מי שאני היא בכלל הנרדפת ולא הרודפת

רצה רחוק מעצמי כדי שלא אפגוש בתוכי את ליבי הפועם בחוזקה את גופי העייף והמותש את נשימתי הקצרה את מחשבותיי הרצוצות קדימה ואחורה אחורה וקדימה

בכל לשון של בקשה הם מבקשים שלא אעסיק עוד עובדים שלא אמצא עוד סיבות להיות רחוקה ועסוקה

שאבקר לעיתים אתן שעה, אפילו דקה לפגוש את עצמי

פעם, עוד לפני שכל המשימות נדבקו חזק מדי והכל הפך להיות כל כך רציני מעיק, כבד, דחוס מהיר ותכליתי במקום בסך הכל, אני זוכרת את הטעם הזה של פשוט להיות.

לבקר בתוך עצמי היה משהו שאהבתי כל כך לעשות.