שלושה מיתוסים על מיינדפולנס וניפוצם

📍 "זה מרגיע!" אני לא יודעת מה איתכם, אולי גם אתם, אנושיים כמוני... לא מצליחים להירגע כשמישהו אומר לכם "תרגעו! או תנשמו.." ואותו דבר עם הרעיון ש'מיינדפולנס זה מרגיע' - מן דימוי מעורבב עם ציפייה שנירגע או שמשהו ישתנה ברגע שהחלטנו להתיישב לתרגל מדיטציה. האמנם? ומה קורה אם לא נרגענו? כשאנחנו נצמדים לציפייה שמיד נירגע, זה יוצר עוד תחושת לחץ על עצמנו, להשתנות או להרגיש אחרת. הסיכוי שלנו להמשיך לתרגל תשומת לב ולטפח מודעות והתבוננות, מבלי לפול לבור של כשלון מייאש יורד, כי תחושת הרוגע שלנו לא בשליטתנו. אז לפעמים זה מרגיע, לפעמים לא. זה פחות העניין. המודעות למתרחש ולתגובה שלנו היא מוקד העניין. החלופה – אנחנו מטפחים את האפשרות להיות במודעות לחוויה כפי שהיא, מתוך פתיחות וסקרנות, בפחות השוואות ומדידה, יחד עם ראייה בהירה מה קורה לנו למשל כשמגיעה ציפייה? האם יחד איתה מגיע קול ביקורתי בטון נוקשה? האם משהו מתכווץ בתוכנו? רוגע ויציבות מתפתחים באופן טבעי עם ההסכמה שככה הם הדברים כרגע, פחות ממאמץ ויותר התבוננות והרפייה לתוך מה שישנו ממילא. אנחנו לומדים לאפשר למה שישנו להיות ולחלוף בזמנו, כמו ציפורים שחולפות בשמיים מבלי להשאיר סימן. אנחנו לומדים להיות מיכל גדול לתנודות של הגלים של הרגשות, המחשבות והדחפים האוטומטיים ומתאמנים על מרחב בחירה כדי שנוכל לבחור מתוך אותה המודעות איך נכון להגיב, אם בכלל. והנוכחות שלנו כאן בין אם מה שקורה כרגע הוא נעים או לא. בדרך הזו אנחנו משחררים את האחיזה בציפייה למשהו מסוים או תוצאה שיש להגיע אליה ומסכימים לפגוש את חיינו כפי שהם, ברגע הזה. 📍 "זו דרך לשלוט במחשבות." הרבה מאיתנו מסתובבים עם הרעיון שמשהו בנו לא בסדר אם יש לנו הרבה מחשבות ועוד מטרידות! ושליליות.... אוי, כמה מחשבות רעות! האמת היא שאין לנו באמת דרך לשלוט על המחשבות, הן תהליך אורגני של המוח המופלא שלנו, הן באות והולכות כרצונן, מגיעות כתגובה פנימית אוטומטית ונולדות מתוך הרגלים, תנאים ונסיבות מסוימים. הפעלה של כוח רצון וניסיון לא לחשוב במיוחד על משהו מסוים (למשל פיל ורוד!) עלולה ליצור הרבה מתח, מאבק ורעיונות על 'איך זה היה אמור להיות' ורעיונות הם פשוט קטגוריה של מחשבה... אז נתקענו כאן. מה כן? הדבר החשוב הוא להבחין שתשומת לב היא לא מחשבה. להיות בתשומת לב למחשבה זה לא אותו דבר כמו להיות *בתוך* המחשבה, להזדהות איתה לגמרי, ללכת לאיבוד בשביליה המפותלים ולפעול ולהגיב ממנה. תשומת לב היא איכות של מודעות ערנית והתבוננות שלא חייבת לכלול בתוכה תהליך של חשיבה על החוויה, אלא להיות *עם* החוויה, ולדעת אותה כפי שהיא. אז, מה עושים עם המחשבות? בפתיחות וקבלה כשהן באות... בעדינות אנחנו מסיטים את תשומת הלב לגוף, לתחושה של האצבעות מקלידות עכשיו על המקלדת, על הצלילים שהן מפיקות, תחושת הסוודר הנעים והנשיפה שעכשיו יוצאת.. למעשה אנחנו עוברים מלחיות על אוטומט - להיכנס ולהישאב למחשבות, לעבר מצב אחר, להיות במודעות לחוויה כאן ועכשיו, זה מאוד שונה מלנסות לשלוט על המחשבה. בתרגול מיינדפולנס אנחנו מטפחים את הבחירה איפה תשומת הלב תהיה, מטפחים את *אי ההזדהות* עם המחשבות ולומדים להחזיר את תשומת הלב למוקד שלנו, הגוף, הנשימה, במילים אחרות אפשר לומר שאנחנו מתאמנים לחזור הביתה. 📍 "מיינדפולנס זה לחיות רק כאן ועכשיו, בהווה" המיתוס הזה מעלה אצלי את השאלה האם באמת היינו רוצים למחוק את העבר? ולחדול לגמרי לחשוב על העתיד? העבר כולל בתוכו עולם ומלואו, העתיד פוטנציאל, שינוי וכיוון מסוים של חיינו. לחיות רק כאן ועכשיו לא יאפשר לנו לגדול וללמוד, מתוך תבונה וחכמה מהניסיון חיים שלנו. השאלה החשובה היא האם אנחנו נוטים להיסחף עם המחשבות על העבר והעתיד ללא שליטה וללא בחירה? מתכננים באובססיביות גם בזמנים של מנוחה? מוצאים את עצמנו בחפירה ארכיאולוגית בעבר מבלי שתכננו? 😊 המודעות ואיתה הבחירה שלנו היא שם המשחק. אפשר לחשוב על העבר, ולפעמים מאוד חשוב להרהר על אירועים שחווינו וללמוד מהם. כולנו במידה כזו או אחרת חושבים על העתיד, לפעמים כי זה עניין פונקציונלי פשוט של איפה אנחנו צריכים להיות מחר בבוקר... ולפעמים משהו נסחף הרחק ומצאנו את עצמנו כל הנסיעה ברכבת עד ליעדנו שקועים בתוך פנטזיה שבראשנו ואיבדנו מגע עם המציאות. חשוב להתאמן לחזור לכאן, להווה, פשוט כי כאן החיים קורים – תמיד ובראש שלנו הרבה פעמים יש סרטים מרחיקי לכת והרבה הרבה פרשנות (!), השלכות וזה מרגיש כמו קקפוניה אחת שלמה... תשומת לב חשובה ויכולה להיות דרך מופלאה כשאנחנו עושים בה שימוש מכוון, למשל לקחת זמן מוגדר להרהר על משהו שקרה בעבר, אולי זה היה אירוע שהכל קרה בו מהר מכשציפינו, ולא הספקנו לשים לב להתרחשות הפנימית שלנו והגבנו באופן שלא קידם את הרווחה שלנו או של האחר (למשל הגבנו בכעס אוטומטי) ואנחנו יכולים להיעזר עכשיו, בהווה בתשומת הלב כדי לעקוב ולראות מה היה שם שהפעיל אותנו? מה בדיוק התרחש? איזו פרשנות עלתה? תחושות הגוף? מחשבות? דחפים? ומה תהיה הדרך המועילה להגיב בפעם הבאה? ובאותו האופן התבוננות על אירוע עתידי, אנחנו יכולים לשים לב מה קורה לנו בעקבות המחשבות על אירוע שאמור להגיע? ולהיזכר שאנחנו לא יודעים מה הולך להיות... ויכולים לבחור לבוא בפתיחות והסכמה למה שנרגיש מבלי לעורר עוד מתח או אשמה על מה שבא.. טוב להיזכר שהמוח האנושי מעדיף לחשוב מחשבות קטסטרופאליות מאשר להישאר במצב עמום. העוגנים שלנו הם לחזור לפשטות ולמציאות דרך החזרה אל הגוף ואל האמון שהדברים הרבה פעמים נחווים שונה ולא בדיוק כמו שדמיינו מאשר כשישבנו לחשוב על האירוע מבעוד מועד . ולסיכום, יש קשר בין הכוונות שלנו, המעשים שבחרנו לעשות או אם הגבנו באוטומט לבין התוצאה. תשומת לב היא גם הקדשת זמן להסתכל ולהרהר על הקשר הזה, כל דבר שאנחנו עושים היום, יהיו לו בין אם ברגע הבא או בעתיד הקרוב איזה שהם פירות ותוצאות. בעזרת תשומת הלב, אנחנו בוחרים לא רק איפה להיות, אלא גם את הכוונות, המעשים שלנו ומכוונים אותם בעזרת תשומת הלב, להיות בקרבה ונאמנות לערכים *שחשובים לנו.* מקווה שהרשימה הזו ניפצה קצת או הרבה את המיתוסים ואולי קצת הרחיבה את היריעה על אמנות התרגול הכה עדין ועוצמתי הזה.