דפוסי התקשרות זה ממש אבל ממש לא העניין של לתייג את עצמי (או את האחר.ת) כהתקשרות בטוחה / חרדתית / נמנעת / בלתי מאורגנת / נמנע מפוחד וזהו. אלא זו חקירה סקרנית של מה קורה לנו בקשר משמעותי: מה קורה לנו שם ברגע של צורך בתמיכה ונחמה? האם יש ראויות ויציבות פנימית או יותר פחד וקריסה רגשית? האם, איך ומתי חרדה מגיעה? האם ומתי היא מרקיעה שחקים ומחוללת סופה פנימית? ומה אז קורה? אולי באות איתה מחשבות של ספק על הקשר עד כדי מחשבות על פרידה? או משיכה פתאום למישהי / מישהו אחר.ת? או אול

סליחה מראש על הנושא העגמומי אני יודעת שלא חסר לנו ייאוש, חוסר אונים ודכדוך כרגע, אם תישארו איתי אני מבטיחה שהפואנטה מאירה את הלב ושווה...

יש כל מיני מתנות לחג כאלו מאוד שימושיות כאלו ממש כיפיות או טעימות כאלו שעדיף להשאיר בארון לשעת הצורך (והן מאלו שמעלות אבק ותמיד קשה...

יש כל כך הרבה רגעים בקשר, שעם כל הכמיהה להיות בו חלק מסוים ולפעמים גם כל הגוף רוצה להיעלם ולא להיות זה מרגיש שם יותר מדי, מציף, לא ברור,...

מכירים את זה שאתם לומדים תיאוריה חדשה ואז המוח לא מפסיק לתייג ולהכניס לקופסאות אחרים, לפי מה שלמדתם בה? זו בדיוק הסכנה בללמוד וללמד...