276131392_10227605221740326_4707974768259016920_n.jpg

מודעות לבדה היא לא מספיקה
סהר רוקח 

היא שלב חשוב מאוד בהיכרות עם עצמנו, כמו מיפוי של השטח, כמו לדעת באיזו טופוגרפיה אנחנו הולכים?

איפה כוכב הצפון, האם השביל מעגלי או ישר, מתחת לאיזה עץ רענן כדאי לשבת.

אבל אחרי שהתיישבנו במודעות,

בדרך כלל לחומרים הפסיכולוגיים העמוקים, מה שנקרא מתחת לקרחון, היא הרבה פעמים לא תספיק כדי לעשות שינוי.

לפעמים פשוט כי יש היספגות-הזדהות עמוקה ואמונה שזה 'אני' ו'ככה זה' ועדיין אין מרחק להתבוננות ועוד יש שלב שלם של הכרה ותיקוף לעבור ולפעמים כי זה פשוט לא עובד לשנות אמונה או הנחת יסוד שנחרטה בנו (וגם מוחית ועצבית יש לה מסלול קבוע ויציב) רק דרך החלפת מילים או שכנוע עצמי

אם את חשה ויש לך אמונה / הנחת יסוד שהעולם מסוכן, לומר ההפך לא ממש ישנה את ההרגשה הזו.

אם אתה מרגיש ויש לך אמונה / הנחת יסוד שהצרכים שלך לא חשובים, לומר שהם חשובים מבלי להרגיש את זה באמת, גם לא ישנה את האמונה הזו.

זה אפילו יכול להיות ממש מסתכל.

וזה מקום של תקיעות שאני פוגשת הרבה.

כי מודעות לבדה היא הרבה פעמים לא מספיקה אבל גם בלעדיה אי אפשר לצאת לדרך וזה יכול להיות מבלבל.

נצא לרגע למסע אחורה בזמן, האמונה הזו, מתחת לקרחון, נוצרה מתישהו, כנראה ממש מזמן, היו לה כל הנסיבות והתנאים להיווצר.

אחרי שהיא נוצרה היא נשארה בפנים, מתחת לקרחון בשקט, אבל בכל הזדמנות קפצה לקבל אישור שהיא נכונה ולביינתים הגוף מגיב אליה כל פעם כסט גופני-רגשי-עצבי-קוגניטיבי מוכר, הכתפיים מתכנסות פנימה, הראש שפוף, הלב מרגיש חרדה, ייאוש, עצב עמוק, והמחשבות מעל הקרחון מגיבות לאמונה ולרגשות שמתחת לקרחון וממשיכות באותו קו מחשבתי מצטדק ומצומצם.

עכשיו יכול מאוד להיות שבאמת האמונה הזו נכונה לאותה סיטואציה מקורית שגם חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב ולכן השאירה בנו סימן, הבעיה מתחילה כשאנחנו 30 שנה או יותר אחרי, אבל אותה אמונה עדיין פה והיא כמו פילטר שצובע את ההרגשה שלנו, התפיסה, הבחירות, ההתנהגות שלנו, זה המקום שזה מרגיש תקוע ונוקשה.

המודעות לכך שהיא כאן, אותה אמונה, הנחת יסוד היא שלב ראשון וסופר חשוב, אי אפשר לדלג עליו אבל זו רק ההתחלה...

השלבים הבאים מבקשים מאיתנו להיות בלשים סקרניים שבאומץ נכנסים פנימה ללמוד את עולמם הפנימי, לגלות מה עוד בא עם האמונה הזו?

תחושות גוף? רגשות? מצב אנרגטי מסוים? מחשבות?

מיינדפולנס כאן בשבילנו ככלי שרת לגילוי עצמי, זה המקום שבדרך כלל מגיעים זכרונות, מפלס המים יורד ומה שלא היה במודע הופך למודע

לפעמים מרוב הכמיהה לשינוי וקושי לחוש את כל מה שהולך לבוא..... נדלג בטעות על השלב הסופר חשוב הזה של להיות עם הדברים, לעשות להם מקום, *להרגיש* אותם ובמקום זה ניטה להישאר בראש, בסיפור, במה אנחנו חושבים על זה,

זה בסדר גמור, רק חשוב לשים לב שזה קורה.

לאורך זמן אם אנחנו לא שוהים בתוך ההוייה של הרגע, הם (אותם רגשות, זיכרונות, תחושות לא נעימות שמתעוררות מאמונה והנחת יסוד) עשויים להידפק על דלתנו שוב ושוב ולבקש שנהיה איתם עד שנפתח את ליבנו ונסכים

בסוף המערכת הנפשית שלנו סופר חכמה, סופר בעדנו, סופר רוצה בטובתנו,

המשמח הוא שכשיש מפגש אמיתי, משהו אחר קורה, זה מרגיש אחרת, נראה אחרת ויש חסד של אמת ברגע.

אז המודעות לבדה לא מספיקה, אבל היא שלב סופר חשוב בדרך, אבל מה עושה את השינוי?

מה שעושה את השינוי עומק שאליו אנחנו כל כך כמהים וכמהות, מגיע מתוך חזרתיות על חווית חדשות ובריאות שאנחנו חווים בתוך קשר מיטיב ובטוח.

כמו שאותה אמונה, הנחת יסוד נוצרה מתוך חוויה מקטינה, מפחידה, מצמצמת, מתעלמת, לא בטוחה, פעם, לפני המון שנים, כך עכשיו פה, בהווה, התנסויות קטנות, חדשות, מיטיבות ובתוך קשר בטוח, פותחות שביל חדש ודרכו הריפוי קורה

והתקיעות הופכת לתנועה

והפחד לבטחון

והכיווץ להתרחבות

והנוקשות לגמישות

והזעם לגבולות בריאים

והריצוי לאותנטיות

והתחלנו במודעות וסיימנו בחופש

~ מי ייתן ונהיה חופשיות וחופשיים ~