זוגיות מודעת / קיטסארו וטניסארה

תרגום אילן לוטנברג, פורסם באתר בודהיזם בישראל

מקור  The Mindful Marriage - Kittisaro & Thanissara - The Sun Magazine

קיטיסארו וטניסארה היו במשך שנים רבות נזירים במסורת נזירי היער התאילנדיים של מאסטר המדיטציה אג'אהן צ'ה. כיום הם זוג נשוי, חיים במרכז המדיטציה "דהרמהגירי" שבדרום אפריקה ומלמדים ברחבי העולם ובישראל. 

 

 ש: אומרים שלהיות במערכת יחסים זה "חוד התער" של התרגול הבודהיסטי. למה זה צריך להיות קשה כל כך?

 

קיטיסארו: הייתי אומר ש"חוד התער" של כל אחד שונה. לחלק זה ללמוד להיות יציב או איך להיות לבד. אני אוהב בדידות, כך שלי יש אתגרים אחרים. להיות במערכת יחסים הוא אחד מהם. מחויבות החיים שלי כלפי טניסארה העמיקה את התרגול שלי, מכיוון שהיא מחייבת אותי להיות בקשר איתה ועם העולם. כשאתה נמצא בריטריט בשתיקה, אתה מנהל את סדר היום שלך. לחיות במערכת יחסים עם מישהו אחר, מבטיח כמעט בוודאות שהחיכוך יגיע, דבר שדורש ממך לפתח את מה שהבודהיסטים מכנים "אמצעים מיומנים" להתמודדות עם קונפליקט. יחסים גם מאפשרים "שיקוף": בן או בת הזוג שלך משקף לך היבטים באישיותך שללא המראה הזאת היית נשאר עיוור כלפיהם.

 

ש: מהם האתגרים שחיי הנישואים הציבו בפניכם כמתרגלים בודהיסטיים?

 

קיטיסארו: התרגול הן כנזיר והן כבעל-בית, מציב שפע של מצבים שיש בהם פוטנציאל לסבל ולאושר. חיי בעל הבית יכולים להיות יותר מפוזרים ומועדים להפרעות. זה אתגר לחיות בקרבה כזו עם בן או בת זוג במשך שנים. לי קשה לדעת מתי להניח לעניין כלשהו, לאפשר לטניסארה את המרחב שלה ולא לדרוש שהיא תתנהג בדרך מסוימת באותו הרגע. הייתי צריך ללמוד את הסבל הכרוך ברצון להיות צודק או לנצח בויכוח. זה בעיקר תלונות קטנוניות: ההתרגזויות של החיים, של העייפות, ולפעמים לא להיות רגיש מספיק לצרכים של האהובה שלך.

 

טניסארה: הצד האפל של התרגול הבודהיסטי הוא מה שאני מכנה "אי-היאחזות מוקדמת", שהיא למעשה הימנעות בתחפושת של הישג רוחני. בנישואים אתה חייב להתעמת עם הצדדים האפלים שלך – הכעס, חוסר הסבלנות והדחייה – בעוד שבמנזר אתה יכול

 

להתחבא מאחורי התרגול ואף פעם לא לגלות את הצדדים האלה שלך. נישואים מחייבים יותר כנות.

 

ש: על מה אתם רבים ואיך אתם פותרים את זה?

 

קיטיסארו: היו לנו כמה מריבות במשך השנים על כסף. כשחיינו במנזר אף פעם לא היינו צריכים לדאוג לכסף, פשוט כי לא היה לנו. היום יש לנו חשבונות בנק, חשבונות לשלם ותקציב. שנינו אוהבים להיות נדיבים, אבל מדי פעם התווכחנו מתי לתת כסף לאחרים וכמה. במקרה אחד זה היה על טיפ במסעדה, ובהזדמנות אחרת זה היה על לתת כסף לקבצנים בהודו. בכל פעם כזו, ניצוץ קטן של אי-הסכמה התלקח ללהבה ענקית של רגשות. התגברנו על זה בגלל המחויבות שלנו להישאר זה עם זו, להקשיב, לאהוב. אני מעדיף לדבר כדרך לפתור מחלוקות, אבל למדתי איך לשתוק ולאפשר לטניסארה להרגיש את מה שהיא מרגישה מבלי לשפוט אותה או להגיב אליה. היכולת שלי לקבל את רגשותיה, יכולה למנוע את התמשכות הקונפליקט. לפעמים הפתרון הוא פשוט – אבל קשה – כמו להכיר בטעות שלי ולהתנצל על הפגיעה בה.

 

טניסארה: ככל שאנחנו צומחים בהבנת האחד את השני, אנחנו רבים פחות. הבנו שלפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים שונים. לדוגמה, אני אוהבת לבנות פרויקטים ולטפח את רשת החברים שלי, בעוד שקיטיסארו אוהב להעביר את זמנו בריטריטים ארוכים. רק לאחרונה הייתי יותר משנה באנגליה, שם למדתי ל.A.M שלי בפסיכותרפיה כשקיטיסארו היה בזמן הזה בשנת ריטריט.

 

ש: קיטיסארו לא מרגיש נטוש כשאת רחוקה ממנו, או שאת לא מכבדת את המחויבות שלך כלפיו?

 

טניסארה: לא, הוא נהנה להיות לבד. בתחילת החיים המשותפים שלנו הייתי דואגת לו, אבל אז הבנתי שלשחרר האחד את השני זה גם ביטוי של אהבה. מבחינה תרבותית, גדלנו על התניות שונות. כאמריקאי, קיטיסארו נוטה יותר להתעמת או לאתגר, בעוד שאני כבריטית, יותר מאופקת. אם אני מדוכדכת ממשהו, אני נוטה להרגיש דחייה דוממת. קיטיסארו יקלוט שמשהו לא בסדר ויתחיל לשאול אותי שאלות עד שהוא יקבל תשובה. מבחינתי, אין עינוי יותר גדול מהחקירה הזאת. (צוחקת). לנו הבריטים, יש תרבות שלמה שבנויה על הדחקת רגשות. זו אסטרטגיית היחסים העיקרית שלנו.

קיטיסארו ואני הגענו לכמה תובנות לגבי ההתניות התרבותיות שלנו אחרי שחזרתי מאנגליה. היה לנו ריב על משהו, ובמקום לדבר על זה, ישבנו שם עם הרגשות המתוחים שלנו, רק נושמים לתוך זה, עד שלבסוף הייתי מסוגלת להסביר מה קורה לי בסיטואציה הזאת: הרגשתי שככל שקיטיסארו ממשיך לחקור אותי, אני יכולה פחות ופחות לחשוב. האסטרטגיה שבה הוא נקט כדי להגיע לשורש הקונפליקט, באופן לא מודע, רק החמירה אותו. כשהפסקנו להאשים האחד את השני, הבנו שאנחנו מגיבים למצב מתוך ההתניות שלנו, שאנחנו משחזרים את אותה הגישה שבה ההורים שלנו היו מגיבים למצב כזה. התובנה הזו אפשרה לנו להגיב עם סימפטיה ולנסות גישה אחרת.

 

ש: כאשר אתם נותנים זה לזו משוב, איך אתם נמנעים מלהצטייר כמי שמותחים ביקורת?

 

קיטיסארו: לפעמים אנחנו נראים ביקורתיים, אבל אני חושב שהמרכיב החשוב ביותר בנתינה שלמשוב בצורה מיומנת הוא העניין שיש לך באיכות החיים של האחר. אם המשוב מתמקד בכמה אתה צודק – מקום שאני נופל אליו לא פעם – אז המילים שלך, ולא משנה כמה הן חכמות, רק יובילו להמשך המחלוקת. טניסארה היא מאוד חכמה ואינטואיטיבית והרבה פעמים היא מטלטלת אותי מתוך השאננות שלי. היא חדשנית מדהימה ובעלת חזון, ואני לפעמים מגיב באיטיות לשינוי. עם זאת, לזהירות שלי ולשמרנות יש מקום משלהם ואנחנו מעריכים את האיזון שאנחנו מביאים זה לזו. 

 

טניסארה: קיטיסארו יותר ממושמע ממני, יותר ממוקד, יש לו יכולת לשמר תרגול רציני של מדיטציה ודהרמה, שנותן לי השראה ומשמש לי כעוגן. אני בנויה יותר מקשר, ולכן אנו משלימים האחד את השני. וכאשר אנחנו מוצפים או כועסים, אנחנו מזכירים זה לזו להניח לכל זה. כל אחד מנסה להבין מה הצרכים של השני ולהתייחס אליהם באופן מיומן. לדוגמה, כשאני לוקחת על עצמי יותר מדי פרויקטים חדשים ונכנסת ללחץ, קיטיסארו יצביע על כך שאולי אני לא צריכה לעשות הרבה כל כך.

 

ש: כשקיטיסארו אומר שאת לוקחת על עצמך יותר מדי, איך את יודעת שהוא מביע דאגה לאיכות החיים שלך, ולא מבטא את ההעדפה שלו לסגנון חיים שקט יותר?

 

טניסארה: אנחנו תמיד צריכים לבחון את הכוונות שלנו ואת התוצאות שלהן. למדנו בחיי הנזירות שלנו להמשיך לעבוד עם הדברים כפי שהם, במקום עם הציפיות שלנו בנוגע למה שנקבל ממערכות היחסים שלנו. במקום להתמקד במקומות שבהם הדברים לא הולכים טוב, אתה מתמקד על היתרונות העצומים שתוכל לקבל אם תישאר במערכת היחסים הזו – המתיקות של חבר נאמן שמכיר אותך טוב כל כך, מישהו שאיתו אתה יכול גם למעוד ביחד בדרך. אולי לא הכל זיקוקים ואבק כוכבים, אבל זה תומך בך ומזין אותך.

 

 

ש: טניסארה, איך את נמנעת מלהיראות ביקורתית?

 

טניסארה: זה קל להיראות ביקורתית כי אתה נהיה קצר רוח כלפי מה שאתה רואה כחסרונות של הפרטנר שלך. אבל לעיתים קרובות, ביקורת היא נסיון לשלוט באדם האחר, או השלכה של חוסר שביעות הרצון שלך מעצמך, עליו. זו הנקודה שבה התרגול הרוחני בא לידי ביטוי; הוא מוביל אותך להפנות את התגובות האלה בחזרה כלפי התודעה שלך, ולחשוב מה באמת קורה כאן.

 

ש: כיצד החיים במנזר השפיעו על חייכם כבעלי-בית?

 

קיטיסארו: הלימוד הבסיסי עדיין רלוונטי. אג'אהן צ'ה נהג לומר שאם אתה מבין באמת דבר אחד, אתה מבין את הכל. לדוגמה, הנשימה: אם אני מתבונן בה מספיק זמן, אני מבחין שהיא באה והולכת, עולה ודועכת. זה נכון גם לגבי רגשות, מחשבות ואירועים. המודעות הזו היא כמו אבן החכמים: היא משנה את כל מה שהיא נוגעת בו, מביאה לו ברכה, מגלה את האוצר הגלום בתוכו. טניסארה ואני מתקיימים על תרומות, כך שבמובן זה אנחנו ממשיכים לחיות כמו נזירים. אנחנו מסתמכים על הדהרמה לספק את צרכינו, אנחנו חיים בפשטות וביושר ואנחנו מנסים להפוך את חיינו לברכה עבור אחרים. אנחנו מנסים גם לחיות בהתאם לרעיון שכל מה שקורה נולד מתוך שלמות, אפילו אם זה נראה לא מושלם. כפי שאג'אהן צ'ה היה אומר: "אם זה לא צריך להיות כך, זה לא יהיה כך."

 

טניסארה: הייתי מוסיפה שלהיות אסירי תודה על המזון והמחסה היום-יומיים, שהיה חלק חשוב בחיי הנזירות, ממשיך להיות חלק מחיינו עכשיו – התכוונות לפשטות פנימית, תוך תמרון המורכבות החיצונית.

 

 ש: האם בחרתם ביחסים כדרך רוחנית, או שזה הפך להיות כך במשך הזמן?

 

טניסארה: בהחלט בחרנו בכך. להיות יותר סבלני, לדבר באופן כן יותר, להיות נדיב יותר, להקריב משהו שהיית רוצה לעשות למען משהו שהאחר רוצה לעשות – כל זה מחייב התמסרות רוחנית.

 

קיטיסארו: ההחלטה לחיות יחד שקיבלנו בנסיבות מעוררות מחלוקת, המחישה לנו שהמחויבות האמיתית שלנו האחד כלפי השני תיצור עבורנו סוג של קרקע מקודשת שנוכל לצמוח ממנה ולהיות חכמים יותר. תרגול במערכת יחסים אינו מנותק מתורת הבודהה. הוא לימד את ארבעת סוגי התלמידים: נזירים, נזירות, מי שאינם נזירים ומי שאינן נזירות. 

 

ש: האם יש גישה בודהיסטית למיניות?

 

קיטיסארו: במנזר ניסינו לחיות בשלום עם העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף עם דחפים ותודעה עם תשוקות. האסטרטגיה שלנו ביחס לאנרגיה המינית היתה לא לדכא אותה, אך גם לא ללכת אחריה. ניסינו לפתוח את עצמנו כלפיה ולהרגיש אותה, למרות שזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה שיכולה לסחוף אותך איתה. בעזרת התרגול, לאט לאט, האנרגיה הזאת הופכת להבנה של הנסיונות הקדחתניים שלנו להגיע למקום שאנחנו לא נמצאים בו. יש רגיעה שנוצרת מההכרה באנרגיה עצמה, מבלי להדביק לה תוויות של "טוב" או "רע".

 

במהלך שהותי ביער, לבד בשתיקה במשך חדשים ארוכים, הרגשתי קירבה לעולם כולו, כאילו שכל היצורים החיים נמצאים בתוכי. כך שעבורי, אינטימיות אינה דורשת בהכרח מגע פיזי. אפשר לשער שבגלל שקיימת יחסי מין עם אדם מסוים אתם קרובים, או ההיפך מזה – אם היחסים ביניכם אינם מיניים, הם אינם אינטימיים. מה שעושה את היחסים לאינטימיים באמת הינה האיכות של הנוכחות ותשומת הלב, של הכנות, העדינות והאהבה. ומה שגוזל מהיחסים את הקדושה שבהם והופך את המין לבוטה או נצלני, זה כאשר הוא אפוף בלהט ההיאחזות מבלי להתייחס לתוצאות.

 

כאשר עזבתי את המנזר כדי להיות עם טניסארה, היתה בי תחושה עצומה של מרחב של אפשרויות שנפתח. במובן מסוים, חמש עשרה שנים של אימון בחיי נזירות, הביאו אותי לנקודה שבה הייתי מוכן למערכת יחסים בריאה עם אשה. 

התרגול שלי הפך אותי ליותר סבלני, יותר כן, ויותר מוכן לקבל אל תוך ליבי מה שאדם אחר אומר לי. אם אדם לוקח על עצמו מחויבות להיות נאמן וישר, הוא יכול להעריך במלואה את ההתאהבות באדם אחר, את החשמל באוויר, את ההתרגשות והאושר העילאי שנלווים למיניות. אך בה בעת, הוא גם יכול לראות איך ההתנסויות האלה מתלקחות כמו זיקוקים בשמי הלילה ואז נמוגות בחזרה אל המחשכים. הוא יכול להעריך את האנרגיות הללו, אבל גם לראות עד כמה האקסטזה המינית היא שברירית, עד כמה האושר הוא שברירי – לא צריך לעשות דמוניזציה שלו, אבל גם לא להלל אותו כל כך.

 

אני לא מאמין ברעיון שהאקט המיני כשלעצמו משחרר. אני חושב שתובנה משחררת מגיעה באמצעות תהליך של חיים משותפים עם אדם לאורך זמן. זה כמו שטניסארה ואני מזמרים תפילות ביחד ומקשיבים היטב האחד לנשימה של השני כדי שהתפילה תזרום. אני נושם כשהיא אינה נושמת והיא נושמת כשאני שואף אויר, כך שהמזמור זורם ללא הפרעות. זו מטאפורה טובה ליחסים שבינינו: אנחנו מאוד קשובים זה לזו כדי שהקולות שלנו יתמזגו יחד, ואנחנו מבינים שאנחנו עולים ופוסקים בתוך משהו שהוא כפי שהינו.

 

טניסארה: זה חוסר הבנה לחשוב שחיי פרישות הם חיים לא מיניים. להיות פרוש, זה בעצם לכוון מיקרוסקופ אל האנרגיה המינית שלך. אתה רק לא פועל איתה עם אדם אחר; אתה מתבונן בכל הרבדים הסובבים את המיניות, באידיאליזציות ובהשלכות, ולפעמים אתה מתנסה בצורה הגולמית שלה, ללא הביטוי הפיזי. זו התבנית הנזירית של המיניות.

המעבר מכאן ליחסים אינטימיים היה בהתחלה יפה בצורה בלתי רגילה. במשך הזמן תחושת ה"ביחד" שלנו הלכה והעמיקה, והמיקוד הוא יותר על להיות ביחד כבני-ברית שתומכים זה בזה. האינטימיות המינית הרומנטית השתנתה מהבאז הראשוני למשהו שמזין ומחבר בינינו.

 

ש: אתם חושבים שהתרבות שלנו מקובעת על מיניות עד לדרגה של תקיעות?

 

קיטיסארו: כן, התחושה היא שאם אין לך מערכת יחסים מינית, באופן כלשהו אתה אינך שלם, או להיפך, אם יש לך מערכת כזו רק אז אתה שלם. יש רעיון כזה, שכדי לחיות באמת אנחנו צריכים להיות פעילים מבחינה מינית, גם אם זה דורש ויאגרה וממריצים מלאכותיים אחרים. התרבות שלנו מכבדת רק חלק אחד ממעגל היחסים – החלק של העלומים והיופי. עלינו לכבד את המעגל האנושי בשלמותו ולחיות בשלום עם הגוף הזה והדחפים שלו, עם ההזדקנות שלו ועם מותו. דרך מערכות היחסים שלו, אדם יכול ללמוד להעריך באופן עמוק יותר את הצורה ואת הריקות – כיצד הם חוזרים ועולים, מתערבבים ומתמזגים בתוך המודעות.

 

ש: איך זה היה לקיים יחסי מין אחרי כל כך הרבה שנים בלי זה? מה הביא הסקס לחייכם?

 

טניסארה: האינטימיות המינית, אחרי כל כך הרבה שנים של פרישות, היתה כמובן מרגשת, והיא הזינה חלק בעצמי שלנו שהיה מורעב במסגרת המנזר. כמו כל הזוגות, בתקופה הראשונה של מערכת היחסים שלנו נטינו להתמקד יותר האחד בשני, דבר שהופך להיות מגביל לאחר זמן מה. בהמשך, התחלנו להיפתח בהדרגה כלפי החוץ, וקיבלנו יותר את העולם שסביבנו ביחד, כשהאנרגיות שלנו שזורות זו בזו. השינוי הזה הביא לחיינו סוג חדש של אינטימיות שחיונית לחיינו ולעבודתנו. ככל שאנחנו מזדקנים יותר אנחנו באמת נהנים האחד מחברת השני – רק להיות ביחד, לקרוא, לטייל עם הכלב, לראות סרט. 

         

קיטיסארו: היה בזה סוג של ענווה לגלות שלא הצלחתי ללכת אל מעבר לתשוקה המינית שלי, כנזיר. במשך חמש עשרה השנים שחייתי בפרישות, מצאתי את עצמי מדי פעם נתקף בתשוקה מינית, אבל בכל פעם אחרי שהתעמקתי בזה, ויתרתי על התשוקה הזו. כשהתאהבתי בטניסארה, לא רציתי יותר לוותר עליה. ראיתי שזו תשוקה, אבל עכשיו כבר רציתי להתמסר לה. כשהחלטתי לבסוף להסיר את הגלימה וטסתי מתאילנד לדבלין כדי לפגוש את טניסארה, החזקנו ידיים בפעם הראשונה והרגשתי את עצמי נבוך ולהוט. בשנים הראשונות האלה שלנו ביחד, הסקס היה חלק משמעותי במערכת היחסים שלנו. וכמו בכל דבר, הוא יותר עוצמתי כאשר אתה נוכח ודרוך, כפי שהאימון הנזירי שלנו לימד אותנו להיות. עם הזמן, הסקס הפך להיות פחות חשוב, אך לא תחושת הקירבה בינינו.

 

אני רואה את המשיכה המינית כשלב התחלתי במערכת יחסים. הדעיכה שלה לא צימצמה בשום מובן את האהבה, ההערכה, האושר והאינטימיות שאנו חולקים. הניסיון המיני עזר לנו להרגיש בנוח האחד עם השני, לבטא בחופשיות את הרכות והדאגה שלנו זה לזו. כעת, אנחנו ממזגים את ההוויה המשותפת שלנו בדרך הרבה יותר מעודנת.

כחברה, אני חושב שאנחנו רואים את הסקס כתנאי מוקדם לאושר. אבל אם נחפש את התאווה וההתרגשות כאות לכך שאנו מאוהבים, אנחנו נמצא את עצמנו מדלגים ממערכת יחסים אחת לשניה בנסיון לשמר את רמת האינטנסיביות הרגשית הזו. מבחינתי, כאשר האהבה מבשילה, המשיכה המינית יכולה לדעוך. ככל שהכאב הכרוך באובססיה לעונג גופני הופך להיות ברור לי יותר, אני נחוש בדעתי להמשיך ולהרפות מהתשוקה המינית. אני מודה לטניסארה אהובתי, על שהיא עוזרת לי לעשות זאת.

 

טניסארה: המהומה סביב סקס בתרבות שלנו היא חולנית. אבל המיניות יכולה להיות יקרת ערך: השימוש במין לצרכי התרבות והולדה הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שבני אנוש יכולים לנצל. למין יש גם יכולת לפתוח את האדם לקדושה, להרגשה שהוא נאהב ומקובל באופן עמוק ביותר. אך למרות זאת, החברה שלנו הפכה להיות צינית ביחס למין, עקב הניצול לרעה שלו, דבר שמטיל עליו צל של בושה ופגיעות מינית. אני חושבת שיותר מדי דגש ניתן לקשר רומנטי ומיניות כאמצעים להשגת סיפוק והגשמה עצמית. אלו בוודאי דרכים שמאפשרות לשני אנשים להיות ביחד, וזה נפלא לחקור אותן, אבל מה שהכי משמעותי במערכת היחסים שלי עם קיטיסארו, היא המחויבות המשותפת שלנו לחקור את הדהרמה והחיפוש המשותף שלנו אחר החופש. 

 

ש: אם מערכת היחסים שלכם היא לא המקום שבו אתם מצפים למצוא סיפוק והגשמה עצמית, מדוע ויתרתם על חיי הנזירות לשם כך?

 

טניסארה: אני לא מצאתי סיפוק והגשמה עצמית גם בחיי הנזירות שלי. נכנסתי למנזר עם תפיסה רומנטית של איך החיים שלי הולכים להיות שם. המציאות היא שכל התנסות – במנזר ובנישואים – הגשימה חלק אחר ממני. כל אחת מהן היא כלי לחקירה מעמיקה יותר של השאלה, מהי בעצם שלמות אמיתית.

 

קיטיסארו: התאהבות אינה תהליך רציונאלי. כל מה שאני יודע הוא שמשהו עמוק בתוכי ידע שחשוב לי להיות עם טניסארה. האמנתי שביחד נוכל לעשות דברים נפלאים ולהמשיך לצמוח מבחינה רוחנית. ועדיין, היאחזות ב"אחר", אהוב ככל שיהיה, תביא לסבל. הגשמה עצמית מוחלטת, נמצאת בהבנת טבעם הריק והחולף של כל הדברים, ללא קשר אם אתה לבד או עם מישהו אחר. כל דבר בחיי הנזירות מכוון אותך להגיע להבנה הזאת.

 

ש: האם לדעתכם נורמות דתיות שמטיפות להימנעות "יורות לעצמן ברגל" ומובילות להתנהגות מינית לא נאותה?

 

קיטיסארו: הבודהה לא דרש שכולם יימנעו מחיי מין. הוא הורה את חמשת כללי המוסר לתלמידים שאינם נזירים, אשר כוללים הנחיה להשתמש במיניות שלך בתבונה ולהימנע מפרקטיקות מיניות נצלניות, כמו קיום יחסי מין עם קטינים או עם מישהו שכבר נמצא במערכת יחסים מחייבת. לאלו שהיו מעוניינים לחקור את הסיבות לסבל, הוא הסביר את הסכנות שבהיאחזות ובתשוקה. הוא מעולם לא התכחש לתענוגות החושים, אבל הצביע על המגבלות שלהם. הבודהה לימד שכדי לשים באמת קץ לסבל אדם צריך לוותר על תשוקה מינית. אם איננו מסוגלים לעשות זאת, הבודהה עודד אותנו להגביל את הפעילות המינית שלנו לכזו שלא מכאיבה ופוגעת.

בין אם כנזיר או כבעל-בית, אנחנו חייבים להתמודד עם המיניות שלנו להכיל אותה בתוך גבולות מוסריים או אתיים, כך שהיא לא תזיק לאף אחד וגם לא לנו עצמנו. ההימנעות מלפעול בהשפעת הדחפים המיניים שלנו, חוזרת אלינו בצורה לא רצויה כאשר אנחנו לא מודעים להם, או מדחיקים אותם, או מעמידים פנים שהם אינם קיימים, או שאנחנו שופטים אותם. הימנעות מכה בנו בחזרה, כאשר אנו יותר מדי יהירים מכדי להודות במגבלות שלנו. מנהיגים רוחניים שמנצלים מינית את התלמידים שלהם בשם איזה שהוא עקרון נעלה, גורמים נזק גדול לעצמם, כמו גם לתלמידיהם. הם מביאים אנשים להטיל ספק בתרגול רוחני.

 

טניסארה: בחיי היום-יום, האנרגיה היצירתית והמינית שלנו יכולה להתפזר להרבה כיוונים, אבל בחיי המנזר יש הרבה מיקוד ואינטנסיביות. אם אין מערכת חזקה שתוכל להכיל ולנתב את האנרגיות האלה, הן יכולות לבוא לידי ביטוי פעיל באופן דרמטי כצל של האני והתשוקה המודחקים שלנו, ובעקבותיהם תבוא הכחשה שגורמת לנזק. זה לא חייב להיות כך בהכרח, כמובן. יש לי חברים שחיו חיי נזירות ופרישות במשך 40 שנה. הם אנשים יצריים ויצירתיים, שהמירו את האנרגיות המיניות שלהם ולמדו להתנסות באינטימיות עם החיים כולם. אני לא חושבת שחוק הפרישות הוא בהכרח פגום. אני חושבת שצריך לבחור בו באופן מודע, ואז להשתמש בו ביושר ובחמלה. קבוצות תמיכה טובות גם מסייעות לשמר את היושרה והאחריות. יותר מדי פעמים ראינו גורואים שפועלים בחוסר אחריות.

 

ש: אתם אומרים ששמים יותר מדי דגש על הרומנטיקה בחברה שלנו, אך הסיפור שלכם הוא ממש רומאן מדהים: שני אנשים מוותרים על חיי הקודש כדי להיות ביחד. האם הסיפור שלכם אינו רומנטי כפי שהוא נראה?

 

טניסארה: (צוחקת). למען האמת, הכאוס והבלבול סביב ההחלטה שלנו להסיר את הגלימות לא נראים כל כך רומנטיים במבט לאחור. קשר רומנטי הוא דבר מסתורי. הוא מביא אותך להחלטות משנות-חיים. להיכנס לחיי המנזר גם היתה החלטה רומנטית במובן כלשהו. אבל ברגע שהתחייבת, מגיע תהליך של התמודדות עם הצללים שלך, עם אכזבות, וכדומה. מערכת היחסים המוקדמת שלנו היתה מאוד רומנטית אבל המשכנו בתרגול של הדהרמה והיחסים שלנו הפכו לכלי לשם כך. בנוסף, לא הרגשתי שאני עוזבת את חיי הקודש. הרגשתי שהיחסים בינינו הם הרחבה של החיים האלה. לא ויתרתי על הדבקות בחיי הרוח, ויתרתי על המסגרת הדתית. בדרכים מסוימות, יחסים רומנטיים הם צורה אחרת, עם מימד רוחני משלהם.

 

קיטיסארו: אני אוהב את הפלא והמסתורין של הרומאן שלנו. יש שאנחנו מעומתים עם בחירות קשות שחלקן מביאות בעקבותיהן ביקורות והאשמות. אם כתוצאה מפחד או מחובה, אנחנו ממלאים את רצונות העמיתים שלנו, או החברה או המשפחה שלנו, אנחנו עלולים להתכחש למה שנכון ואמיתי עבורנו, ולחיות חיים לא נכונים. למרות שאני יכול להסתבך עם ספקות וחששות, כאשר קיבלתי את שתי ההחלטות החשובות ביותר בחיי – לעזוב את המילגה באוניברסיטה ולנסוע לתאילנד, וחמש עשרה שנים מאוחר יותר, לעזוב את חיי הנזירות כדי להיות עם טניסארה – הדרך שלי היתה ברורה לי בשתי הפעמים האלה. ידעתי מה עלי לעשות. הצטערתי על כך ששתי ההחלטות האלו גרמו אכזבה וכאב לאנשים אחרים, אך ליבי אמר לי – לך דרך הדלת הזו. אף פעם לא התחרטתי על כך.

 

ש: שניכם ציינתם כי חיי הנישואים הציבו בפניכם אתגרים רבים. אתם יכולים לתאר דרכים שבהן האתגרים האלו היו גם מבורכים?

 

 

טניסארה: לפעמים אני מוצפת על-ידי כאוס פנימי וייאוש, וכשיש לי את קיטיסארו לצידי, זה כמו תרופה ומקור אנרגיה עבורי. באחת הפעמים, כאשר הייתי בעיצומו של מאבק פנימי כזה, נסענו לחופש כדי לקחת פסק זמן מכל זה. עמדתי על חוף האוקיינוס ההודי שמלא כרישים ורציתי פשוט לצעוד אל תוך הים האפל, אל האבדון. קיטיסארו לא אמר שום דבר; הוא רק לקח את ידי. זה כל מה שהוא היה צריך לעשות. באותו רגע הבנתי איזו ברכה זו שיש לך מישהו שנמצא איתך כאשר אתה מתמודד עם הכאב שלך.

 

קיטיסארו: אם החיים המשותפים שלנו מקודשים, הם ייקחו אותנו לעמקי אותו מקום שבו תמיד היינו, אותו מקום שבו אין אני נפרד ממך. החיים שלנו והחלומות שלנו הם אמיתיים, והם גם ריקים. הם כאן, והם אינם כבר. כאשר אנחנו בהירים וכנים, אנחנו מבינים שאנחנו לא הולכים לשום מקום; במעמקי הווייתנו אנחנו אף פעם לא נפרדים.  

הפרטיות שלך מוגנת ובטוחה
בהרשמה לרשימת התפוצה הינך מאשרת את מדיניות הפרטיות בקישור שכאן

  יצירת קשר

052-5398762  

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

אפשר גם בוואטסאפ