איך לזהות מצב בו אנחנו נמנעים?

ומה ההבדל הכל כך חשוב בין אדישות למיינדפולנס? ומה הקשר למוח האנושי?

​

בהגדרה הבסיסית למיינדפולנס, כמו שהוא מוצג במערב, אפשר לראות את החלוקה בין החלק הראשון של ההגדרה: "תשומת לב לחוויות הרגע הזה" לבין החלק השני: "באופן פתוח, מקבל ולא שיפוטי."

נתעכב רגע על החלק שני...
להיות עם החוויה ברגע הזה באופן לא שיפוטי? מה זה בעצם אומר? זה אומר הסכמה לחוות את מה שיש, בין אם הוא נעים - נייטרלי - לא נעים (בתחושות הגוף, הלכי הרוח, רגשות, מחשבות, דחפים)
מתוך אי הוספה של התנגדות או כעס על המצב הנוכחי, גם על 'אורחים' לא נעימים שבאים 
פתיחות לכאן ועכשיו מתוך גישה של "מה שבא, ברוך הבא"... 
גישה מתיידדת, מקבלת ומתקרבת אל החוויה - "זה בסדר להרגיש את מה שאני מרגיש/ה כרגע"... 

​

איך מזהים ועוברים בין מצב של טייס אוטומטי למצב של מיינדפולנס 
אחת הדרכים שיכולות להועיל, היא לשים לב ולזהות מתי בתרגול וגם בחיים רגע אחר רגע אני במצב נמנע?
מצב נמנע כולל:

• גישה של התרחקות

• חשש

• חרדה

• דחייה

• סלידה 

 

מצב של הימנעו יכול להרגיש כמו שמשהו מכווץ, מתנגד, מתוח, נאבק. 
כדי לעשות את ההבחנה והזיהוי אפשר לחקור ולהתעניין איך זה מרגיש כשאני במצב נמנע?

מה נותן לי את הסימן לזה? אולי תחושה בגוף, הלך רוח מסוים - אולי מצב של ציניות.. וכו'. 

​

לשנות את האוטומט על ידי הישארות עם מה שיש:
כשאנחנו נשארים עם מה שיש וגם עם הלא נעים, זה משנה את החשיבה האוטומטית שצריך לברוח ממנו. כאילו המוח אומר לעצמו "אם אני יכול להיות עם זה אולי זה לא כל כך נורא.."

כי הניסיון לברוח מהלא נעים עלול ליצור מנגנון בעל אפקט הרסני בניסיון לברוח ממה שאי אפשר לברוח ממנו כי הוא כאן ועכשיו - ממילא. זה למעשה עלול להיות ניסיון להמשיך לסדר את החדר שלנו בתוך אגף האסירים במקום לצאת לחופשי בעזרת המודעות הלא מזדהה שאותה אנחנו מפתחים בתרגול. 

בנוסף ניסיון הבריחה, עלול לחזק את האמונה והנחת היסוד ש"זה מסוכן ולא בסדר ושאסור לי להרגיש את זה", מה שעלול להחריף את המצב. 

למעשה, החיים קורים, יש התרחשות פנימית וחיצונית כל הזמן, ללא מודעות וערנות אנחנו עלולים על החץ הראשון, למשל כרגע, לא נעים כי יש תחושה של כיווץ בבטן, להוסיף על עצמנו חץ שני של שיפוטיות וביקורת "אני ממש גרועה בזה, עדיף שאוותר", ברגע שנורה החץ השני, השלישי.. הרביעי.. כדור השלג של הסבל שלנו כבר מתחיל לצבור תאוצה ולהתנפח מעצם ההתנגדות שלנו לחוויה כאן ועכשיו.

במילים אחרות, לא רק שלא נעים לנו כרגע ואולי יש כאב פיזי או נפשי אז גם יש את המחשבה השיפוטית והמבקרת שאומרת ש"זה לא אמור להיות ככה," כשזה אכן ככה. 

​

אימון במעבר ממצב נמנע למצב מתקרב - לב התרגול 
כשישנה תשומת לב לכך שישנה הימנעות לחוש ולהיות בחוויה כפי שהיא נתאמן בתשומת לב מתקרבת, מצב של התקרבות כולל: 

• פתיחות

• קבלה

• סקרנות

• סבלנות

• עיניים טובות 

• הסכמה להיות עם הדברים כפי שהם.

 

באותו רגע ששמנו לב להימנעות יכול להיות שבאופן טבעי, משהו יתרכך... נרפה את המתח בפנים, ניקח נשימה עמוקה, נחזור ונאסוף את עצמנו בחזרה. ההיפתחות מבלי להוסיף ולהעביר ביקורת או חיצי רעל היא ליבה משמעותית בתרגול ובאפשרות שלנו לפגוש את העולם ואת עצמנו בפחות סבל. 

​

זה תרגול לחיים ולא תרופת קסם, למרות שלפעמים הוא כן עובד כמו קסם ומשהו בנו משתנה וחוזר לזרום עם נהר החיים בחופשיות ותבונה. ככל שנתאמן בו יהיה קצת יותר מוכר לגשת אליו, להיות עם הדברים יותר בשלום, בפחות מאבק / בריחה כתגובת לחץ לחוויות לא נעימות.

​

ההבדל בין אדישות למיינדפולנס

הרבה פעמים מתבלבלים לחשוב שהכוונה היא בעצם להיות באדישות, זומבים מהלכים... אז זו לא הכוונה :)
ההבדל בין מיינדפולנס לבין אדישות הוא שבאדישות לא כל כך אכפת לנו מה קורה (משהו יכול להרגיש יחסית כבוי בתחושה הכללית, "כלום לא משנה לנו", תחושות של ייאוש, פסיביות יהיו יותר נוכחות)

אדישות יכולה לתעתע ולהיראות ולפעמים גם להרגיש כמו יציבות והכלה, לכן תמיד כדאי לבדוק מה יש מתחת לה?
עם מה עוד היא מופיעה? האם יש בה סקרנות? האם יש בה קבלה? 
ולפעמים נוכל לזהות מצב של התרחקות וסלידה מתחת לפני השטח. 

​

לסיכום: במצב תודעה של מיינדפולנס איכפת לנו ממה שקורה, אנחנו מעורבים עם הלב, אנחנו ערים למתרחש בגוף ובתודעה, רק באופן שונה מבדרך כלל, באופן שמאפשר לדברים להיות ולחלוף בזמנם.

​

מקווה שהרשימה הקטנה תועיל במפגש עם עצמנו היום ובכלל. 

​