​

לפעמים בעצם מה שעוצר אותנו להתחיל לתרגל מדיטציה (וגם כל דבר חדש ולא מוכר) או להמשיך ולהתאמן וללמוד משהו שלא הכי קל לנו, זה הרבה פעמים בעצם הפחד מהמבקר/ת שבתוכנו.

 

איפהשהו שם בפנים יש לכולנו קול, סוג של דמות סמכות שהפנמנו אי שם בעבר, שאומרת לנו בקול נוקשה וקר שוב ושוב, בחזרתיות מתישה, כמה אנחנו לא טובות וטובים, כמה אין סיכוי שנצליח, אני גרוע/ה, תכף כולם יגלו!, זה אבוד מראש, ועוד גרסאות של שיפוטים כואבים ומקטינים. 

​

זה מאוד אנושי ומוכר ומצער, לכולנו מבקר/ת פנימי/ת או אפשר לומר מנהל/ת עבודה קטלני.ת... בתרגול מיינדפולנס נוכל להתחיל לפלס דרך חדשה של שחרור מאלו.  

​

הגישה הרווחת 

בדרך כלל כשאנחנו מנוהלים על אוטומט, הרבה פעמים פשוט ננסה להזיז את המבקר/ת הפנימי/ת הצידה 

בכל מיני דרכים, קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת למטה... נחפש דרך לחמוק, ננסה להדוף, לענות בחזרה תשובות מתחכמות כאלו ואחרות, להביא מחשבות מעמתות מכאן ומכאן, ננסה "לחשוב חיובי", לשכנע את עצמנו למה זה בכלל לא נכון ולחפש ראיות במציאות, לפעמים כשלא נימצא טיעוני נגד משכנעים אולי עוד ניאבק בכוחותינו האחרונים רגע לפני שנוותר וניפול לכאב ולייאוש ולאמונה שמשהו באמת לא בסדר איתנו. 

​

כל הדרכים האלו לגיטימיות, הבעיה איתן זה שהן לא עובדות לטווח הארוך. 

​

הנה מה שאפשר לעשות 

השיפוטים העצמיים הללו הם בדרך כלל ביטוי של כאב או פחד מכאב, זה מאוד אנושי וטבעי. 
בתרגול מדיטציית מיינדפולנס אנחנו מתאמנות להישאר ולהיות עם החוויה שלנו, כפי שהיא, כרגע, עכשיו, ללא שיפוט מתוך קבלה ופתיחות, לרוב נעגן את תשומת הלב בתחושות הגוף ולבסס עוגן למשל בנשימה הטבעית, (כאן תוכלו למצוא הקלטה של 10 דקות) לאחר זמן קצר תשומת הלב תנדוד באופן אוטומטי לעבר מחשבות על העבר, על העתיד על העכשיו, על עצמנו... וגם השיפוטים יופיעו וכל מיני סוגי פרשנויות כמו: "זה משעמם", "אני לא טובה בזה" וכו', זה מאוד טבעי. בתרגול נלמד להתייחס אליהם פשוט כ'מחשבות', מבלי להיכנס לתוכן או הסיפור שלהן, כל פעם שנשים לב לנדידת תשומת הלב אל המחשבות נחזיר בנחישות רכה את תשומת הלב לגוף, נחזור דרך תחושות הגוף והנשימה כאן ועכשיו. לאט לאט, ככל שנעשה זאת הכוח של תשומת הלב ייתגבר  והכוח של המחשבות ייחלש, כי אנחנו נפסיק להזין אותן באנרגיה של תשומת לב, הווליום יירד ולאט לאט גם יהיה יותר קל יותר להזדהות ולהיסחף פחות לעולם של פחד וייאוש. 

​

מודל 4 השלבים לעבודה עם שיפוטיות 

שלב ראשון: זיהוי  - לזהות שאלו שיפוטים (סוג של דפוס חשיבה) 

שלב שני: קבלה - לא לנסות להדוף ומצד שני לא להאמין להם, לראות אותם ולקבל שהם כאן 

שלב שלישי: חקירה - להתעניין, להסתקרן, איזה תחושות יש בגוף? האם יש רגש שמלווה? לנסות לקרוא לו בשם: עצב, פחד, דאגה וכו'

שלב רביעי: אי הזדהות - כאן אנחנו מתאמנים להיות מרחב טפלון :) לאפשר למחשבות לבוא וללכת בזמנן,

מבלי שבהכרח יניעו אותנו לפעולה או תגובה אוטומטית. זה מתאפשר על ידי אימון, לראות את התוכן בתודעה פשוט כ'חשיבה' ולהתאמן על לחזור לעוגן במדיטציה שלנו (למשל תחושת הנשימה בבטן) 

​

אי ההזדהות היא למעשה הפרדה קוגניטיבית - אנחנו לומדים לא להתבלבל בינינו (יכולת ההתבוננות) ובין החוויות שלנו (מושאי ההתבוננות) ולאפשר לחויות האנושיות הללו לבוא וללכת בזמן מבלי שזה בהכרח יטלטל אותנו. 

​

מודעות לשיפוטיות האוטומטית 

אין הכוונה שפשוט ברגע אחד נפסיק להיות בשיפוטיות אלא שנתחיל להיות במודעות לכך שהשיפוטיות מתקיימת באופן אוטומטי כתגובה מורגלת, בתרגול מיינדפולנס לאט לאט נלמד להביא פתיחות וסקרנות לחוויה במקום ביקורת. זה כלי אדיר לחיים, כי הוא מאפשר לנו כל הזמן להיות בלמידה פעילה ולהבין דברים עמוקים על עצמנו ועל העולם ולהוביל אותנו להשתנות לא מתוך לחץ, אלא מתוך התבוננות ותבונה מעשית. 

​

לאט לאט ככל שישנו תרגול של מודעות ותשומת לב, אנחנו מייצרים מומנטום של שחרור הדרך הישנה לראות את עצמנו ואת החיים, לאט לאט אמון מגיע גם רוגע ויציבות ובטחון פנימי ידיעה פנימית עמוקה שכן יש לי בחירה עם מה לשתף פעולה. 

​

זה לא עסק קל לפגוש את המבקר/ת הפנימי/ת
אך הגיע הזמן לחזור להיות בעלת הבית של התודעה 

אין זמן אחר. 

​

​

​