על יחסינו עם המבקר/ת הפנימי/ת

סהר רוקח 

אני מגלה שוב ושוב שלפעמים בעצם מה שעוצר אותנו להתחיל או להמשיך זה בעצם הפחד מהמבקר/ת הפנימי/ת.
איפה שהוא בפנים יש לנו קול, דמות סמכות שהפנמנו אי שם בעבר, שאומרים לנו בקול נוקשה וקר שוב ושוב: "כמה אנחנו לא טובות וטובים, כמה אין סיכוי שנצליח, אני גרוע/ה, תכף כולם יגלו!

זה אבוד מראש" ועוד גרסאות של שיפוטים כואבים.
אאוצ' - אאוצ' - אאוצ'

כמה אנושי ומוכר ומצער.


כולנו מכירות ומכירים אמירות כואבות שמחלישות כל מוטיבציה לנוע בטריטוריה חדשה... אמירות שקוראות לנו בשמות, מקבעות פחד ולהן מחיר לא קטן על הרווחה שלנו. אמירות שמקבעות יתדות בדרכי חשיבה ישנים ולא מועילים ומפעילות שוב ושוב עולם רגשי מסוים, בעיקר עולם ששולט בו פחד, חרדה, תחושה ש'הכל תקוע וכך זה תמיד יהיה.'

האומנם?

במצב הפחות מודע - האוטומטי לרוב מה שנעשה הוא לנסות להזיז את המבקר/ת הפנימי/ת בכל מיני דרכים:
ננסה להדוף אותה, לענות תשובות מתחכמות כאלו ואחרות, להראות במחשבות מעמתות מכאן ומכאן למה זה בכלל לא נכון, אולי נהנהן בעצב ובכניעה, או נרגיש שטבענו בייאוש, אולי עוד ניאבק בכוחותינו האחרונים רגע לפני שנוותר, או אם כבר עייפנו פשוט ננסה להתעלם, או עם הכל לא עובד בכלל בכלל...
אז ננסה להסיח את הדעת למשהו אחר.

כל מיני צורות התמודדות במפגש עם המבקר/ת הפנימי/ת, צורות שלזמן קצר אולי מועילות ולטווח ארוך מוגבלות ומגבילות אותנו מאחר והן דורשות המון דריכות, מאמץ, מאבק ומתח גופני ונפשי.
אני באמת לא יודעת מאיפה ומתי אימצנו את הקולות הנוקשים האלו ויודעת שרבות ורבים מאיתנו חולקות וחולקים אותן.

והאמת, זה לא ממש משנה את אופן העבודה עימם:
בתרגול מדיטציה אנחנו מתאמנות להישאר ולהיות עם החוויה שלנו, כפי שהיא, כרגע, עכשיו. ייתכן שהחוויה שזו פשוט להיות עם הנשימה רגע אחר רגע, עם התחושה של כפות הרגליים על הקרקע
ומיד תופיע המבקר/ת הפנימי/ת בכל מצבי רוחה המורידים והנוקשים, לומר לנו מה דעתה על ההישגים שלנו בתחום, להשוות אותנו לאחרים ואחרות, לומר לנו כמה אין סיכוי בכלל

יש לי הרגשה שהמבקר/ת הפנימי/ת באה בדיוק ברגעים שחשוב לנו להרגיש בטחון
או אהובים ואהובות, היא מופיעה...

אומרת את כל מה שהיא חושבת בלי לסנן...

דרך מוזרה למדי
לומר: איכפת לי ממך. את/ה יקר/ה לי.

העניין החשוב יהיה ללמוד לזהות כשהיא הופיעה כהתחלת העניין ולא הסוף
וללמוד לא להזדהות איתה
להפסיק להאמין לכך שהאמירות האלו הן אמת.
לראות שזו רק מחשבה.
לשים לב שזה הרגל מותנה.
קול ישן שמופיע, כנראה מהעבר בהווה.

כשאנחנו בכוונה להיות נוכחות עם הנשימה פנימה והחוצה בתרגול
האמת, זה לא עניין של להצליח בכך ב100%,

העניין הוא לטפח את האיכות של בהירות וחקירה: התעניינות ערנית בתופעות שמרכיבות את החוויה שלנו, למשל כשאנחנו רואים שפחד מהמבקר/ת הפנימי/ת... עלול להגביר את העוצמה של כל הסיפור, אפשר לגשת לדברים אחרת.
חשוב שנדע את זה מתוך החוויה שלנו כי מכאן מתחיל שינוי.

מתי ואיך האמירות האלו צובעות ומשנות את מצב התודעה?
איך הן משפיעות על עולמנו הרגשי?
מה נולד בתודעה לאחר מכן?
מה קורה כשאני נשארת במרחב 'לא דביק' ומאפשרת גם לזה לחלוף?

מיינדפולנס הוא תרגול של פיתוח תבונה ושחרור דרך ראייה צלולה ובהירות.


הקבלה, הזיהוי והמוכנות להתקרב אל החוויה שלנו כפי שהיא, במקום להמשיך בהרגלים של האוטומט: להדוף, להתעלם, לדחוק, להימנע, לכעוס או לברוח לדברים אחרים.
מייצרים לאט לאט מומנטום של שחרור הדרך הישנה לראות את עצמנו ואת החיים
לאט לאט אמון מגיע גם רוגע ויציבות
ידיעה פנימית עמוקה שכן יש לנו בחירה עם מה לשתף פעולה.

בתרגול מיינדפולנס במערב יש דגש גדול על לימוד הגישה הלא שיפוטית מהסיבה הברורה מאליה....
חשוב להזכיר ולחדד שזה לא שפשוט ברגע אחד נפסיק להיות שיפוטיות (איפה הכפתור כיבוי - תגידו לי אם מצאתן אותו!)
אלא נלמד לעצור בחץ הראשון. ממש אין צורך להוסיף עוד כאב על הקיים.
המילים של המבקרת הפנימית זה אאוצ' מספיק.

עכשיו זמן למשהו אחר.

עד כה המבקר/ת הפנימי/ת קבעה בשבילנו החלטות חיים, הגיע הזמן שגם היא תוכל לצאת לחופשי
לא תתפוס את כל המקום, תשאיר קצת לחלקים האחרים מרחב לנוע בהם, החלקים שיודעים להכיל בסבלנות, לאהוב, אלו שפתוחים בסקרנות, האוהבים, המפרגנים, אלו שרואים אותנו בעיניים טובות
אלו שיודעות משהו עמוק על החיים ועל חמלה
על איך זה לחיות בעולם משתנה,
איך זה להיות אנושי/ת... עם לב וגוף ותודעה.

ואנחנו, אנחנו נתקרב נשימה אחר נשימה לשחרור וחופש.

זה לא עסק קל לפגוש את המבקר/ת הפנימי/ת
אך הגיע הזמן לחזור להיות בעלת הבית של התודעה.

הפרטיות שלך מוגנת ובטוחה
בהרשמה לרשימת התפוצה הינך מאשרת את מדיניות הפרטיות בקישור שכאן

  יצירת קשר

052-5398762  

אפשר גם בוואטסאפ

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle