סיומות. להיות מנחת קורסים הוא כמו ללמוד לשחק תופסת עם הארעיות של קרבה ומרחק, להתרגל להתחלה-אמצע-סוף ידוע מראש. כמו שפמה צ'ודרון אומרת: "ארעיות היא התאהבות והתרחקות, הארעיות היא מתוקה-מרירה, כמו לקנות חולצה חדשה וכעבור כמה שנים למצוא אותה כחלק משמיכת טלאים..." בשישי התעגלנו לסיכום הקורס נתיב התבונה והחופש - קורס אונליין, העמקה במיינדפולנס ובודהיזם בדקות האחרונות, אחד המשתתפים שיתף וסיפר בקול בוטח ושקט על האהבה הגדולה לתרגול ולדהרמה שהתפתחה בקורס וכמה נוכח בו עכשיו רצון חזק ל

"אפילו האנשים הביקורתיים ביותר בעולם, עד כמה שהם פגעו בי ואמללו אותי, לא הצליחו לאמלל אותי במידה שבה אני הצלחתי לאמלל את עצמי בגלל אותו עריץ פנימי. לא משנה מה פעלתי - זה אף פעם לא היה טוב דיו. אפילו אם כולם אמרו: "אג'אהן סומדהו, נתת שיחת דהאמה כה טובה", הרודן הפנימי אמר "לא היית צריך לומר את זה, ואת זה לא אמרת כראוי". וזה היה נמשך כך, אותם דברי גינוי נרגזים של ביקורת ומציאת פגמים, החוזרים על עצמם באופן אין סופי. ועם זאת, זה רק הרגל, ומרגע ששחררתי את הכרתי מן ההרגל, אין לו עוד