אני באמת נוכח/ת או בעצם בניתוק?

זו אחת השאלות הכי חשובות בעיני לשאול את עצמנו בתרגול מיינדפולנס שיתוף אישי - יותר ממחצית עשור ישבתי זמן בלתי מוגבל על כרית המדיטציה באינספור ריטריטים, ותרגלתי באדיקות תשומת לב כשאני חושבת ובאמת מאמינה שאני נוכחת אבל בעצם, את זה אני יודעת היום אחרי שנים של העמקה בלימודי טראומה, אני יושבת לא מעט מהזמן בניתוק.

איך נדע אם אנחנו באמת נוכחים ונוכחות או בניתוק מהגוף והחוויה?

הנה כמה דגלים שיעזרו לנו לזהות נוכחות: 1. אני מרגיש/ה בעל/ת הגוף שלי

2. אני יכול/ה לתאר פרטים אודות החוויה החושית והפיזית כאן ועכשיו, לחוש את הישבן פוגש את המושב, את היד נוגעת בעכבר, את תחושות הבגדים על פני העור, התחושה בתוך העור וגם את היכולת לחוש רגשות, תנודות המחשבות ודחפים שמופיעים מעת לעת

3. זה מרגיש שאני *ממש* נמצא/ת בתוכו וגם חש/ה את הגבולות שלו, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר (ולא מעל הגוף, או מחוץ לגוף או מסתכל/ת על עצמי מבחוץ)

4.זה מרגיש נוח ובטוח יחסית, (גם אם לא תמיד נעים) להיות בגוף, להיות מודע/ת ולחוות את עצמי ואת מה שקורה עכשיו. מה זאת אומרת? שהשהות בגוף *לא* נחווית כסכנה על אף שהיא יכולה להיות לא נעימה או שונה ממה שציפינו לפעמים.

אין כל רע בניתוק "כשאנשים מרגישים מוכרעים "נשמתם" עשויה להיפרד מגופם" (מריסאה אילאד)

ניתוק הוא מנגנון הגנה, טבעי ומאוד חכם שפועל כאשר לא בטוח לנו ומערכת ההישרדות המוחית ומערכת העצבים כשלוחה שלה - פועלת כדי לשמור עלינו מלהיות תחת סכנה או איום בלתי נסבל.

לפעמים לא נדע כשהיינו בניתוק עד שיום אחד נחווה חיבור נוכח בגוף שמרגיש סוף סוף, בטוח, לפעמים זה יקרה רק אחרי כשמישהו אחר יוכל להיות איתנו שם בניתוק ולהקשיב לו, בהמון עדינות וכבוד ולאט לאט נוכל ליצור רשת וחוטים חדשים של ביטחון לחיות בגוף שלנו.

הזיהוי של ההבדל בין ניתוק לנוכחות הוא עדין כשהוא על הנייר ומשמעותי מאוד בחוויה, במיוחד בתרגול מיינדפולנס, אם אנחנו רוצים להעמיק חיבור זה די קריטי לקבל ליווי והנחייה מיומנת שיודעת לזהות את ההבדלים ביניהם ותוכל לעזור להוביל בעדינות ובנחישות לעבר חוף מבטחים ותחושת שלמות שתעמיק תחושת מסוגלות, בית פנימי וגוף שאפשר לנוח בו.