כמה מילים על מיינדפולנס, היעדר מאמץ ולא לעשות כלום

אני שמה לב (מדיווח של רבים ורבות אמיצים ואמיצות) עד כמה תעלולי המחשבה לא מפסיקים להגיע,

בעקשנות נחושה, בעיקר בתחילת הדרך, ממש מנסים בכל הכוח להפוך את התרגול (מיינדפולנס / מדיטציה) לעוד דבר ברשימה האינסופית שלנו, שכדאי לעשות אבל לא מגיעים אליהם כי בצמוד אליהם יש את התואר - צריך.

כשאני שומעת צריך לא בא לי ומחול אשמה עצמית יש מספיק במקומות אחרים.

אבל מדיטציה היא לא משהו לעשות מדיטציה היא הזמנה להיות. היא בעצם הדבר היחיד, המצב היחיד שבו יש לנו אישור רשמי לא לעשות כלום, ממש כלום.

אם אין משהו ש'צריך' לעשות עכשיו.

האם זה מעורר בי נחת או מתח?

האם אוכל לפגוש את אי הנחת בחמלה?

האם אסכים לתת אמון בהתנסות שלי מעבר לתפיסה של הצלחה או כשלון?

התרבות שלנו מקדשת הפקתיות אינסופית. ההפך מפשטות. לנוח ופשוט להרשות לעצמי להיות ברגע הזה, בלי שום אג'נדה, בהקשבה פתוחה, נתפס לעיתים קרובות כפריבילגיה (הפופולריות של מיינדפולנס, זה כבר משהו אחר וזו מהפכה של ממש ואני סקרנית על ההמשך שיבוא) אבל אם שנייה לחזור לנושא, הבעיה בגישה הזו ההפקתית היא ההתחרותית ביני לביני כשאין לי באמת שליטה מלאה על הדברים בתרגול ההפנייה של תשומת הלב היא מניסיון שליטה שכושל שוב ושוב לשינוי היחס אליהם.

בנוסף, היכונו זה החלק הממש לא נעים, הוא שהתרגול עלול להפוך להיות עוד במה לשופט הפנימי להופיע ולהציג לנו את כל הסצנות המוכרות של היומיום ולומר לנו בדיוק ולא פחות, מה הוא חשוב שאנחנו שווים ואיך נראים הפגמים שלנו ומה בדיוק מגיע לנו שיקרה ועוד ועוד. בגישה הזו באמת קשה לרצות לעצור ולהיות וגם בלתי אפשרי למדוט.

בלי חמלה מיינדפולנס לא עובד

חמלה לכל הקולות הקשים, חמלה לכל הפחדים, חמלה לכל הדאגות, חמלה לכל הילדים הקטנים שבתוכנו שצועקים ורוקעים ברגליים, הסכמה להרגיש את כל הקולות והכאבים מבלי לתת להם לנהל את חיינו ומבלי לתבוע בהם או להיסחף איתם.

מאמץ

נראה שכמעט אצל כולנו מסתתרת איפה שהוא שם איזו שהיא הנחת יסוד שעלינו כל הזמן להיות במאמץ, אם זה לא במובנים קונקרטיים אז אינסוף מחשבות על העבר ותכנונים לעתיד.

אני קוראת לזה 'מאמץ דרך פילטר של חשיבה אינטנסיבית', אז יכול להיות שאנחנו באמת לא עושים כלום, אפילו ממש עכשיו אבל איפה שהוא שם ברקע רצה תוכנה שעובדת על פלאן די.. ומה יהיה אם.. ועכשיו כבר צריך לדאוג, כי אולי. אולי. אולי. השנה האחרונה לא הקלה עלינו בנושא הזה.

אז אותה נטייה להפקה, בנוסף למאמץ בשילוב הרגל מחשבתי אינטנסיבי מתיש אותנו לגמרי ובצדק.

לא נשאר מקום לשום דבר אחר.

אנחנו Humans being לא Humans doing

הכלנית שפרחה אתמול לא יכול לקבל את משמעותה בלי תשומת לב.

ההפקה, המאמץ והחשיבה הם אסטרטגיה מובנת כי אנחנו יצורים פגיעים, מאוד, זה הטבע שלנו, גם לפני השנה האחרונה המציאות היא חוסר ודאות. עכשיו פשוט הווליום הוא על 100. עוד חמלה ועיניים טובות ורכות.

ונקודת האל חזור (עד הפעם הבאה) תהיה הבחירה שלנו האם להיות כל הזמן במה היה ומה יהיה ומה לא בסדר ומה צריך או חסר גם כשכבר רואים שזה הרגל מתיש שגוזל מאיתנו אינסוף רגעים יפים של נחת ושמחה פשוטה. השמש שוקעת עכשיו ואיזה יופי דמדומיי סוף היום והשמיים הפתוחים ויש מקום בתוכי לכל הקולות, אבל את היד אני מחזיקה רק לאלו שמחזקים ומיטיבים איתי באמת.

לפעמים אני צוחקת שאני מנחה אנשים לא לעשות כלום :)

אבל אם רגע ברצינות, חשוב לראות איך התפיסה הזו של מאמץ, הפקתיות, שיפוטיות וחשיבת מה לא בסדר, רוויה במאפיינים הישרדותיים (אשר שירתו אותנו עד כה, כבודם במקומם מונח) אבל כשהם מופיעים בשגרה, כדרך יומיומית להתמודד עם החיים, הם עלולים לכולא אותנו בחדר קטן וצפוף, אותו חדר קטן ודחוס של ניסיון כושל לשליטה והרגל מכביד שלא מאפשר שינוי, ריפוי והתפתחות.

אי אפשר לזרז תהליכים פנימיים

אי אפשר לגדל יער בשעה או ילד בשבוע

לדברים יש את הקצב שלהם

מדיטציה היא טבעית שכחה והיזכרות להיות, היות

ההנחיות פשוטות שאיפה נשיפה

תחושה

מחשבה

נשיפה שאיפה

קולות קרקושי הכלים מהשכנה

מודעות ערה

אני כאן הנני.

יש משהו נורא פשוט, אפשר לומר אפילו קצת מקומם בהזמנה הזו, אני יודעת. כל המקהלה של הקולות השיפוטיים עלולה להתחיל בטיעונים משכנעים, אך אין טעם להתווכח עם מזג האוויר כי הוא גם חולף וגם המאבק מולו מתיש

אפשר במקום זה להיות השמיים הפרוסים לרווחה שכל ציפור עוברת בהם בלי להישאר סימן

אפשר לשים לב למקהלה שהיא עולה, ולבחור להרפות, לשחרר, להסכים לנוח באי הידיעה שאולי זו דרך חדשה ולא ידועה, אבל היא חדשה, אחרת, מובילה למקום שונה.

והסוף שהוא גם ההתחלה התרגול נותן למתרגליו בית במובן העמוק בית הוא מקום שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו, זכות מולדת, מודעות ערה, הוויה, חופש.

מדיטציה היא הדרך הביתה פנימה, לאמנות החיים, חיים מעבר לרעיונות, מעבר למה שחשבנו שאפשרי, היזכרות במספיק טוב, נשימה אפילו אם זה רק לרגע, אותו רגע יכול להפוך להיות חיינו והלב נפתח לרווחה.

עכשיו שקיעה והתנים מתחילים ואיזה יופי על החיים האלו.