הבעיה עם האמונה העיוורת בשיחה הפנימית שלנו

יש לרובנו הרגל אוטומטי - להאמין לשיחה הפנימית שלנו, להאמין כמעט באופן עיוור למחשבות שעוברות לנו בראש , "להפוך אותם" לרגשות, להתנהגויות ואז לומר שהן באמת נכונות והנה צדקתי :) וככה השיחה הפנימית מתחזקת וחוזר חלילה.

למשל אם השיחה הפנימית שבתוכי אומרת שהעולם לא מקום בטוח, ואני כל כולי חיה דרך השיחה הזו, כנראה שאחווה את המציאות ככזו שצריך להתכווץ ולצמצם את עצמי מולה, אעדיף להתבודד, אאמין שזו הדרך הכי נכונה והיחידה לחיות, המיקוד שלי יהיה בלשרוד, הגוף שלי יהיה יותר מוחזק פנימה, אולי אפילו השרירים יהיו תפוסים תמיד, בקשרים אפרש הבעות פנים יותר כמאיימות מאשר נעימות ואתקשה ליצור קשרים קרובים בהם אחוש רוגע ותחושת בית.

הבעיה הגדולה היא שהשיחות הפנימיות נוצרו בעבר ואנחנו חיים וחיות אותן כאילו זה ההווה, כאן ועכשיו. ויש לנו מלא שיחות כאלו, כל פעם הן קופצות סביב אזור אחר של החיים, לפעמים הן על עצמנו (מה זה משנה הצרכים שלי? הם לא יקבלו מענה), על הקשר עם האחר (אי אפשר לסמוך על אף אחד...) ולפעמים על העולם.

בעיה נוספת עם השיחות האלו זה שהן לא משתנות רק על ידי ניתוח, שכנוע, דחיפה, הדיפה, הדחקה, הסטת המבט

הן משתנות על ידי חוויה חדשה, אם הלכתי במדבר הבדידות כל כך הרבה שנים ואולי כבר התרגלתי ללבדות עמוקה, כאשר ברגע קטן שאני פוגשת משהו אחר, טעם שונה, של קרבה, של מבט עיניים שרואה ואיכפת לו, של ברוכה הבאה, של עדינות, של הקשבה, תשומת לב לניצנים של החדש הזה, הלא מוכר, טיפה אחר טיפה, תאפשר למערכת להתרגל לחדש, ללא מוכר הזה, לכה לא לבד הזה ולשנות את השיחה הפנימית.

אז לאט לאט, תיווצר שיחה יותר מאוזנת וגמישה, שלפעמים העולם לא בטוח, אבל עכשיו כאן בטוח לי ואפשר להירגע, להתרווח ולהרגיש יותר בבית.

נפתח חלון הזדמנויות למספר תהליכים אישיים בקליניקה שלי לפסיכותרפיה חוויתית מבוססת מיינדפולנס וגוף ברוח שיטת האקומי את מרגישים.ות כמיהה לשינוי מוזמנים.ות להיות איתי בקשר

כל טוב,

סהר