הקשיים והכאבים שעולים בהתקשרות בבגרות, מופיעים בעיקר בזוגיות (לא רק), הם בעיקר קשורים לרגע הזה ש....
אני ממש צריכ/ה קרבה ותמיכה רגשית ואז בדיוק, אבל בדיוק, שם, בן / בת הזוג שלי הולכ/ת לשקוע במסך ואני מרגיש/ה ממש לבד ובודדה בקשר.
או שאני רגיל/ה תמיד להסתדר בכוחות עצמי וצריכ/ה את הספייס שלי בתוך הזוגיות ומרגיש/ה תסכול ומלא מתח מול הצורך של האחר/ת בקרבה יותר הדוקה ורצופה, הריבים שלנו על זה חוזרים על עצמם ואני כבר מותש/ת מכל זה ומסתגר/ת עוד יותר.
יכול להיות שהכאב העיקרי הוא להיכנס לקשר זוגי ומשמעותי או שלמשך שנים אני מוצא/ת את עצמי בנדודים, מקשר, לקשר, בגלל ספקות שחוזרים על עצמם ולא נותנים שקט.
התקשרות עושה המון סדר. היא מביאה לתחושת אסימונים נופלים אחד אחרי השני (דמיינו את הצליל) ומביאה להמון היגיון ובהירות, איפה שבדרך כלל יש כאב לב, ברדק וייאוש.
אני מכירה את הייאוש מאהבה וקשר מכירה אותו היטב ומקרוב, מאוד.
מכירה גם את הגרעין הקשה שמאמין ולא ויתר על אהבה ואיך הוא התחזק ופרץ
שורשים רחבים לאדמה, בזכות כך שהעמקתי בהתקשרות.
ג'ון בולבי, הבין, על מה באמת כל העניין, הוא שם את זה במילים פשוטות...
ואמר שאנחנו זקוקים/ות לקשר "מהעריסה ועד הקבר".
אנחנו זקוקים וזקוקות לקשר מהנשימה הראשונה ועד האחרונה.
זקוקים וזקוקות לקשר כמו אוויר לנשימה.
זה עניין של הביולוגיה שלנו, זה החיווט שלנו - שיהיה אדם אחד בטוח בכל החיים שלי שאליו אחזור מהאתגרים של העולם והחיים וקשר אחד בטוח, להיות בו, להרגיש בו ביחד, ושיהיה אפשר, סוף סוף, להניח קצת את הראש.
