"אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף"

"אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף"

כשהדברים מתפרקים, ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאתנו הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא לנסות להיאחז במוכר. המסע הרוחני, אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום, ששווה להתמקם בו אחרי כל המאמץ.

כאן נכנסת העדינות. כשהדברים לא יציבים ושום דבר לא עובד, אנחנו עשויים לקלוט שאנחנו על סף משהו. אנחנו עשויים לקלוט שזה מקום פגיע ורגיש, ושהעדינות הזאת יכולה לפנות לשני כיוונים. אנחנו יכולים להיסגר ולכעוס או לחלופין לגעת באיכות הפועמת הזאת. יש, בהחלט משהו רגיש ופעם בהיעדר של קרקע יציבה.

זהו מעין מבחן, סוג המבחן שלוחמים רוחניים זקוקים לו כדי להעיר את לבם. לפעמים בשל מחלה או מוות אנחנו מוצאים את עצמנו במקום הזה. אנחנו חווים תחושת אובדן – אובדן של אהובינו, של נעורינו, של חיינו.

דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים, היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב. אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים, אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף. כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור, ייתכן וזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

פמה צ'ודרון (מתוך הספר: כשהדברים מתפרקים)