מאמר חדש - שבח או אשמה

סדנה בשיתוף עם חבר וקולגה יקר שממש רציתי שתקרה, לא תיפתח בשבת הקרובה, שנינו בפוסט מחלה ולא בכוחותינו. כהרגלי אני מתבוננת פנימה - שמה לב לכיווץ קל, באסה, טיפה חוסר תקווה, זוכרת בתוכי כמה קל לקחת את הדברים לאשמה, כמה קל לפספס את התנאים והנסיבות שתורמים לדבר לקרות או לא לקרות, כמה מצומצמת החשיבה שחושבת שהכל זה אני או שהכל בידי או שאילו רק ואף פעם.

וזה מזכיר לי את הלימוד על שבח או אשמה - מתוך שמונת הדהרמות הארציות

כשאחרים מחמיאים לנו על משהו שעשינו או משהו שמוצא חן בעיניהם בנו, מה קורה לנו בפנים? נעים..... הכי כיף לקבל שבח, פרגון והערכה, נעים לקבל מחמאות (פעם היה רק כפתור LIKE..), אולי אפילו נרגיש שזכינו במשהו שממש חיכינו לו הרבה זמן והתודעה האנושית אוהבת את זה ורוצה מזה עוד.

אבל "אם מישהו ניגש ואומר, 'את זקנה'. אם במקרה אני רוצה להיות זקנה, אני מרגישה ממש טוב. אני מרגישה שזכיתי בשבח. אני חווה תענוג עצום ותחושה של רווח ותהילה. אבל נניח, שכל השנה השתדלתי בכפייתיות להיפטר מהקמטים ולמתוח את קו הלסת. כשמישהו אומר 'את זקנה', אני נעלבת, זה עתה האשימו אותי, ובהתאם לכך אני חשה כאב." פמה צ'ודרון מתוך הספר כשהדברים מתפרקים

הדימוי שהכי מתחבר לי לשתי התופעות האלו של שבח או אשמה הוא שתי אוזניים, כשאנחנו בתשומת לב לאוזן אחת אנחנו בשכחה של האוזן השנייה.

במציאות אנחנו פעם מטים את אוזן ימין (שבח, פרגון, מחמאות, אהדה וכו') והכי חשוב לא לשכוח שיש גם אוזן שמאל (אשמה, בושה, עלבון, ביקורת וכו') שעשויים להגיע בין רגע בין אם דרך הפרשנות שלנו או באמת פתאום משהו לא ימצא חן או יעבירו עלינו ביקורת.

מצב הרוח המשתנה שלנו קשור לאופן שבו אנחנו מפרשים את מה שקורה ומתוך כך הרגשות מופעלים, הדימוי העצמי מופעל - נחלש או מתחזק, תחושות הגוף מתכווץ ומתרחב ופעולות מגיעות.

אבל זה לא רק עצם הפרשנות, בעיני זה ההיכרות עם התודעה האנושית, עם הנטייה שלה להעדיף את השבח ולסלוד מאשמה וביקורת, משחרר לראות את ההעדפה הזו ברגע של מחמאה, האם אפשר לקבל אותה פנימה אבל מבלי להאמין למוצקות שלה? מבלי לקחת אותה כאמת חקוקה בסלע? ואותו הדבר בעת ביקורת ואשמה. זה קשה כי אנחנו מחזיקים בתפיסה של עצמנו שאותה אנחנו בונים ומטפחים בלי סוף ומתוך אינסטינקט מנסים להגן עליה.

פמה צ'ודרון אומרת - "אך תפיסה זו, שאנחנו מגינים עליה, מוטלת בספק. היא בגדר 'מהומה על לא דבר' - כמו דחיפה ומשיכה של אשליה מתפוגגת."

והרי אין לזה סוף, פעם מחמאה, פעם ביקורת. פעם נעים, פעם לא נעים, למה נאמין? ואיך נמצא מהגלגל האינסופי הזה?

מאוד ייתכן שננסה לעגן בכל צורה שהיא את תחושת העונג והשבח, והאשמה והביקורת. גישה משחררת תהיה להכיר בהן כתופעה ארצית, תודעתית, לראות איך השבח תופס אותי ולחקור מה קורה לי בפנים? לראות איך אשמה מכווצת ומקטינה את הדימוי העצמי שלי ומה אז קורה? מה אני עושה עם זה? לראות איך התפיסות האלו של הצלחה וכישלון שכל כך רווחות בחברה שלנו, לוכדות אותנו בסיפור כאשר המציאות הרבה יותר חופשיה והרבה פחות מוצקה ממה שנדמה לנו.